לקחי לבנון השנייה - האם ניישם?

במלאת שנה למלחמת חרבות ברזל, שבמהלכה התמקד צה"ל בלחימה ברצועת עזה, ניכר כי מקבלי ההחלטות זונחים את מדיניות ההכלה בצפון.

שלב זה, שנפתחב"מתקפת הביפרים", המשיך בתקיפות אוויריות עצימות וחסרות תקדים, שבמהלכן חוסלה מרבית צמרת חיזבאללה.בימים האחרונים החל צה"ל בכניסה קרקעית מוגבלת, אשר למרבה הצער כברגובה מחיר כבד. הניסיון הישראלי במלחמת לבנון השנייה מספק לקחים שיש ליישם בלחימה הנוכחית. להלן רשימה חלקית:

מטרות שאינן בנות השגה -מטרות המלחמה שהוגדרו בישיבת הממשלה ב־12 ביולי 2006 היו: החזרת החיילים החטופים; הפסקת אש מוחלטת; פריסת צבא לבנון בכל דרום לבנון; והוצאת חיזבאללה מהאזור. היעדים הוצבו מטעמי לגיטימציה פנימית, הגם שהיה ברור כי אינם אפשריים בדפוסי הפעולה המוגבלים שננקטו.

הפער בין הציפיות שנוצרו בציבור לבין התוצאות בשטח הוא הגורם העיקרי לכך שהמלחמה נחרטה בזיכרון הקולקטיבי ככושלת.

חשש מופרז מנפגעים -כמעט עד סוף המלחמה נמנעו מקבלי ההחלטות מהוצאה לפועל של מהלך קרקעי רחב, למרות שהובהר כי לא ניתן לצמצם את ירי הרקטות קצרות הטווח באמצעות כוח אווירי בלבד ובאמצעות פשיטות מצומצמות. לא רק שהפשיטות לא הביאו להפסקת ירי הרקטות, אלא שדפוס פעולה זה הניב הימנעות מפתיחת צירים לוגיסטיים ואבטחתם ויצר קשיי אספקה מהותיים עבור הלוחמים.

נוסף על כך, בעקבות הנפגעים הראשונים הוטלו על הכוחות מגבלות שלא הלמו את המציאות, כגון הנחיה להימנע מלחימה ביום, איסור להיכנס לשמורות הטבע, הכרח לקבל אישור פרטני לכל חציית גבול, ועוד. לבסוף, אף שהלחימה בדרגי השדה הצטיינה בדרך כלל במקצועיות ובגבורה, המסר שעבר ללוחמים להימנע מסיכונים מיותרים גם במחיר אי־ביצוע המשימה חלחל מלמעלה למטה ופגם בערך הדבקות במטרה.

הדגשת־יתר של הממד התודעתי -במהלך המלחמה נערכו כמה פעולות שנויות במחלוקת, שזכו לביקורת חריפה בגלל סיכון הלוחמים למען השגת "תמונת ניצחון". כאלה היו הקרבות בבינת ג'בל, שבמהלכם נצטוו כוחות קרקעיים להשתלט על העיירה אשר לא היוותה מטרה אסטרטגית אלא לוקיישן לנאום "קורי העכביש" של נסראללה.

הרצון בהישג תודעתי הכניס את צה"ל לבינת ג'בל לא פחות מחמש פעמים וגבה מחיר כבד, שנתפס כלא מוצדק והשפיע על המוטיבציה ללחימה.

חשיפה תקשורתית מופרזת -המדיניות התקשורתית שבה נקט צה"ל גרמה לחשיפה חסרת תקדים של צה"ל שהסבה נזקים מודיעיניים חמורים וסייעה לשירותי המודיעין של האויב. חשיפת המידע נעשתה, בין היתר, בתדרוכים שנתנו גורמי צבא בכירים בשידור, בראיונות שיזמו אמצעי התקשורת עם חיילים ומפקדים ובמהלך פרשנויות באולפני הטלוויזיה.

הפער בין הציפיות שנוצרו בציבור לבין התוצאות בשטח הוא הגורם העיקרי לכך שהמלחמה נחרטה בזיכרון הקולקטיבי ככושלת

משך המלחמה –כבר בניסוח היעדים היתה התעלמות מאחד היסודות הבסיסיים של תורת הביטחון הישראלית: הגדרת לוחות זמנים למלחמה יזומה שתימשך זמן קצר ומוגדר. בניגוד להחלטה לאורך מרבית המלחמה לנקוט בדפוס של פשיטות מצומצמות בהיקפן, כל העת היתה חתירה להרחיב את חלון הזמן של הפעילות הצבאית, זאת בזמן שלא חל פיחות בהיקף הירי לעורף עד ליומה האחרון של המלחמה.

חלק ניכר מהמצוין לעיל נבע מהערכה שגויה של כושר העמידה של החברה הישראלית. חזרה ל־2024, גם אחרי שנה של מלחמה וחרף משבר אמון עמוק בין העם למנהיגיו בעקבות 7 באוקטובר, מרבית הציבור משוכנע בצדקת המלחמה ונותן למקבלי ההחלטות אשראי נדיב לפעולה. עם זאת, אין משמעות הדבר שהוא מעניק אשראי לחזרה על טעויות העבר.