הכשל המערבי
העולם המערבי אימץ לו דוקטרינה שלפיה לא יוצאים למלחמות התקפה, אלא רק למלחמות הגנה • זאת אומרת, לא נכה באויב אלא אם הוא היכה בנו קודם
Your browser doesn’t support HTML5 audio
בתחילת יוני, לפני כמעט ארבעה חודשים, אמר ראש המוסד לשעבר יוסי כהן בראיון בגלי צה"ל את המשפט הבא: "אנחנו יודעים איפה נסראללה בכל רגע. אם נרצה, נוכל להוריד אותו". ואני מודה שהדבר הראשון שעלה לי לראש כששמעתי את הדברים הללו היה שלא למדנו כלום, ששמונה חודשים אחרי הכשל המודיעיני היהירות של מערכת הביטחון עדיין כאן איתנו.
ואז הגיעו השבועיים האחרונים במערכה מול חיזבאללה ושיאם ביום שישי. פתאום התברר שלדבריו של כהן היה כיסוי, ועוד איך. שברגע שישראל רצתה, ברגע שהתקבלה ההחלטה, בהחלט הורדנו את נסראללה (ואיתו את כל צמרת חיזבאללה, וה"בור" שהפך לבור). וההצלחה הזו מעלה שורה של תהיות. המרכזית שבהן היא איך המערכת שהפגינה כזו הצלחה היא אותה מערכת שכשלה באופן כל כך קולוסליב־7 באוקטובר.
ארגוני הטרור ומשטרים טוטליטריים יודעים שבכל מדד צבאי הם מפסידים למדינות המתקדמות בעולם. נסראללה עצמו אמר את זה ב"נאום הביפרים" לפני שבוע וחצי. אבל הם מנצלים את הכשל המערבי שדוגל בקניית שקט ובדחיית עימותים כדי לצבור כוח, להתחמש, להתבצר ולהתכונן ליום פקודה
אבל בשאלה הזו יעסקו רבים. אני רוצה דווקא להתייחס לשאלה אחרת - אם אנחנו יושבים מודיעינית כל כך טוב על חיזבאללה, ואם הארגון חשוף בפנינו באופן מוחלט, למה חיכינו עד עכשיו ולא פעלנו מולו כבר לפני שלוש שנים או חמש או עשר שנים? תחשבו כמה חיים יכולנו לחסוך לו מדינת ישראל היתה משכימה בוקר אקראי אחד ויוצאת למתקפת ענק נגד נסראללה וחבורתו.
התשובה לשאלה הזו נמצאת בשתי חזיתות - פנימית וחיצונית. בחזית הפנימית, בישראל המשוסעת, כל מהלך שנראה כחרחור מלחמה הופך מייד לקרב פוליטי ולמסע האשמות נגד הממשלה, ובעיקר נגד העומד בראשה (ויש אחד כזה ברוב השנים האחרונות), כי מדובר בשיקול פוליטי שנועד לשמר את הכיסא גם במחיר סיכון ביטחוני. נו, אתם מכירים את כל הסיסמאות. אפילו כעת, במלחמה שנכפתה עלינו, אנחנו שומעים את הזמירות הללו באולפנים וברחובות.
אך יותר מהחזית הפנימית עומדת החזית החיצונית, הבינלאומית. העולם המערבי (שיש לו מעלות רבות ולא הייתי מוותר על השייכות אליו) אימץ לו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר אחרי פירוק הגוש הקומוניסטי, דוקטרינה שלפיה לא יוצאים למלחמות התקפה, אלא רק למלחמות הגנה. זאת אומרת, לא נכה באויב אלא אם הוא היכה בנו קודם.
נסו לדמיין את מדינת ישראל יוצאת היום ל"מבצע מוקד", המבצע שפתח את מלחמת ששת הימים כשטייסינו השמידו את חילות האוויר של האויב, ככה בבוקר בהיר או סגרירי אחד. האם היינו זוכים לגיבוי? האם העולם היה מאפשר מהלך כזה? הימים שאחרי טבח שמחת תורה היו נדירים מבחינת הגב שקיבלנו מהעולם, וגם הם כבר עברו־חלפו להם, אז ככה סתם לפתוח במלחמה מצידנו?
ארגוני הטרור ומשטרים טוטליטריים יודעים שבכל מדד צבאי הם מפסידים למדינות המתקדמות בעולם. נסראללה עצמו אמר את זה ב"נאום הביפרים" לפני שבוע וחצי. אבל הם מנצלים את הכשל המערבי שדוגל בקניית שקט ובדחיית עימותים כדי לצבור כוח, להתחמש, להתבצר ולהתכונן ליום פקודה - כשהם ורק הם יקבעו את הזמן והמקום הנוחים להם. באיראן, ראש התמנון, שכללו את השיטה הזו לכדי אמנות, כשתוקפים באמצעות הפרוקסי ולא מסכנים את המשטר. הגיע הזמן לשנות את הכללים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו