אני נאבק בממשלה המגינה עלי

השבוע הורחבה באופן משמעותי הלחימה באזור הצפון, אזור המגורים שלי - אך ה־מלחמה עדיין לא נפתחה. למרות המחיר הקשה שגובה העימות שהחל לפני שנה, בעיניי מה שקורה עד כה הוא רק שלב ההתחלה, שבו מתקיים ניסיון הדדי של ישראל וחיזבאללה להתיש זה את זה לפני הלחימה הקרקעית, ולפני התערבות ודאית של גורמים בינלאומייםבמטרה לסיים את הלחימה בעסקהשתכלול את הדרום והצפון יחד. זה יקרה. זה עניין של זמן, אבל זה גם עניין של מחיר כבד.

הרחבת הירי הרחיבה את העורף החלש ממילא, והפכה את רוב היישובים בצפון, במיוחד הערביים, לחזית המלחמה והספיגה של הטילים. אם מצב זה יימשך ויהיו פגיעות, זה יגרור פינוי מעוד עשרות יישובים. וזוהי בדיוק הנקודה להודות לכל מי שידם היתה בפיתוח מערכת כיפת ברזל, שבלעדיה תסריט מלחמת לבנון השנייה היה מתגמד לעומת זה הנוכחי.

בכל פעם שיש לנו אזעקה ואני לוקח את ילדיי אל הקיר הדרומי של הבית, בשל היעדר מרחב מוגן, אני חושב על כל מי שחווים את המלחמה, ויותר מכל - אני חושב על הילדים והתינוקות, שכל חטאם הוא שהם נמצאים במקומות הלא נכונים

מחזה הירי ממדינה ערבית בידי ארגון ג'יהאדיסטי המשתייך למדינה ג'יהאדיסטית ופונדמנטליסטית, איראן, אינו מחזה רגיל בעיני האזרחים הערבים - שבמקרה שלנו כאן בישראל הם ערבים ופריפריה, ושם בלבנון הם ישראלים ומטרה לגיטימית כמו כל מטרה אחרת. נסראללה יודע היטב שבגליל הערבים הם הרוב - אך הוא לא יעשה הבחנה, וההוכחה לכך היא נפילת הטילים הרבים ביישובים הערביים בגליל בימים האחרונים.

ישראל, שאנו נאבקים בממשלותיה מאבק אזרחי לגיטימי לזכויות ולשוויון, נדרשת עכשיו להגן עלינו. זוהי חובתה החוקית והמוסרית. אך ההגנה היתה צריכה להגיע הרבה הרבה לפני טילי חיזבאללה וללא קשר למלחמה - ולא מדובר רק בהגנה ביטחונית.

ממשלות ישראל יגנו על הציבור הערבי בישראל כשיקדמו את השוויון, וכשישלבו את אזרחי המדינה הערבים בכל מקום לפי השיעור שלהם באוכלוסייה. הגנה זו היתה צריכה לבוא לידי ביטוי בקידום של בניית מקלטים ציבוריים, ואף במתן עדיפות לזה ביישובים הערביים, כדי שנרגיש שהמדינה והממשלה אכן מגינות עלינו, ולא רק מתקינות ביישובים הערביים צופרים ואזעקות.

המלחמה מפחידה. אני נגד המלחמה, כל מלחמה, כי מראותיה ומחזותיה מפחידים ומדאיגים, ואין בה מנצחים אלא רק מפסידים. השאלה היא אם השלום היה אפשרי. בהקשר של לבנון זו שאלה קשה - אך בהקשר של יו"ש ורצועת עזה היא מאוד פשוטה, והתשובה היא כן. השלום הוא לא חלום או פנטזיה, הוא תלוי ברצון שלנו. ברצוננו להכיר את האחר.

בכל פעם שיש לנו אזעקה ואני לוקח את ילדיי אל הקיר הדרומי של הבית, בשל היעדר מרחב מוגן, אני חושב על כל מי שחווים את המלחמה, ויותר מכל - אני חושב על הילדים והתינוקות, שכל חטאם הוא שהם נמצאים במקומות הלא נכונים, והם משלמים את המחיר הקשה. גם אם הם לא נפגעים פיזית, הם נפגעים נפשית.

את הפגיעה הניכרת אני כבר רואה על ילדיי, על סילין בת ה־15 ועל ינאל בן ה־3, שלא מבינים מדוע יש מלחמה. גם לי אין תשובה בשבילם מתי תסתיים המלחמה הארורה הזו.