זהירות: "הדמוקרטיה בסכנה" חוזרת

הלהקה הוותיקה "הדמוקרטיה מידרדרת" חזרה לפלייליסט, עם להיטה הישן"הדמוקרטיה בסכנה". הפעם הקולות צורמים במיוחד בגלל הרמיזות והאמירות המפורשות על שנות ה־30, היטלר, הימלר ושאר השוואות מקוממות.

כדאי לזכור את ההקשר ההיסטורי הרחב של ההפחדה החבוטה הזאת, עם סיפור אמיתי שהייתי עד לו בתחילת המאה ה־21, לפני שנות דור. באחד הכנסים באוניברסיטה ישבו סביב שולחן כמה פרופסורים למדעי המדינה. אחד מהבכירים ומהמפורסמים שבהם, המזוהה כאיש שמאל מובהק, אמר לחבריו: "אני מודאג". אחד מעמיתיו שאל אותו: "ממתי אתה מודאג?" והוא ענה ביושר: "מאז 1977".

מאוטנר מבהיר כי תיאור הדברים כחרדה ולא כפחד הוא חשוב. הפחד נובע מגורם מוגדר שמפחיד, ולכן חולף כשהגורם המפחיד נעלם.החרדההיא הלך רוח ונפש, והיא קיימת בלי קשר לקיומו או להיעדרו של גורם כלשהו

שיח "קץ הדמוקרטיה" בישראל הוא כה בולט, עד שהוא עצמו הפך לנושא מחקרי. יש לדייק: לא מחקר על קץ הדמוקרטיה ועל הידרדרותה, זה הרי נושא מחקר מובן מאליו, אלא רק השיח הציבורי עליו. והשיח, בשונה לחלוטין מהמציאות, עולה ויורד בקביעות בהתאם לנסיבות, להקשרים ובעיקר לצרכים הפוליטיים, בלי שבאמת יקרה משהו משמעותי בדמוקרטיה. במילים אחרות: השיח על הידרדרות הדמוקרטיה מנותק לחלוטין, ואף עומד בניגוד גמור לדמוקרטיה, שמגלה דווקא יציבות, ולפי מדדים מסוימים אף שיפור.

לשיח על קיצה המדומיין של הדמוקרטיה יש היבטים רבים, ונסתפק ברכיב ההפחדה החשוב להבנת התופעה. ההפחדה מפני הידרדרות הדמוקרטיה לא הצריכה אפילו כמה חודשים של הסתגלות, אלא החלה מייד בסמוך למהפך. פרופ' אורי כהן וד"ר איתן אורקיבי, שחקרו את יחס האינטלקטואלים למהפך, מבהירים: "הפחד אמור היה לשמש חוצץ למנוע קיומו של איזון תרבותי, מאחר שהכוחות החדשים מורכבים מאספסוף...

"הפחד, בתור מסגרת מארגנת בכתבי העת שנערכו בידי אישים מהאקדמיה, אמור היה למנוע מאנשים שהיו שייכים לאינטליגנציה החילונית אפשרות שיאמצו תפיסות 'פשיסטיות' ויתמכו בעליית דיקטטורה דתית־לאומית...".

תרבות ההשתקה באמצעות ההפחדה התקיימה ועדיין מתקיימת גם כיום בסוגיית הרפורמה המשפטית. ביטוי מדהים במיוחד לאווירה ניכר בקריאתו של פרופ' יעקב טלמון למנחם בגין בסוף מאי 77', פחות משבועיים לאחר הבחירות: "מר בגין חייב להעמיק חשוב ולפשפש במתכונו אם רשאי הוא ליטול על עצמו מעמסה כה אחראית... במצב בריאותו... ההיסטוריונים והדורות הבאים ירכינו ראש אם יעמיד את טובת העם מעל לכל שיקול".

רכיב החרדה הוא מרכזי במחקר המקיף ביותר בתחום, שנעשה בידי פרופ' מני מאוטנר: "שנות ה־80 - שנות החרדה". מאוטנר מבהיר כי תיאור הדברים כחרדה ולא כפחד הוא חשוב. הפחד נובע מגורם מוגדר שמפחיד, ולכן חולף כשהגורם המפחיד נעלם.החרדההיא הלך רוח ונפש, והיא קיימת בלי קשר לקיומו או להיעדרו של גורם כלשהו.

שיח קץ הדמוקרטיה יכול להתנהל גם כשיש הוכחות לדמוקרטיה יציבה ומתפקדת, למרות ותוך כדי קיומו של שיח קץ הדמוקרטיה. כדאי לאמץ את המלצתו של פרופ' משה כהן־אליה: כשאתם קוראים שהדמוקרטיה בסכנה - דעו שהכוונה היא שההגמוניה בסכנה.