"עוצו עצה ותופר" על לא דבר

חלפו מאז כמה ימים טובים.

כבר אפשר לספר את הסיפור הזה מתוך פרספקטיבה עניינית, ומבלי שהוא יהפוך טרף לשיני אולפנים.

לפני זמן מה הוזמנתי להופיע בפני קבוצת חיילים חרדים שסיימו מסלול. האירוע התקיים באודיטוריום בלב שכונה חרדית בירושלים. כאשר הגעתי למקום קידמה את פניי הפגנה די גדולה ומאוד קולנית של קיצונים חרדים, שצרו על פתחי האולם ומנעו כניסה ויציאה ממנו.

במקום נכחו שוטרים רבים וכוחות הצלה, ובסופו של דבר, בחלוף כמה דקות מתוחות, הוכנסתי לאולם מלווה באופן שגרם לי להרגיש מאוד חשוב, מה שהצליח לרגעים לגבור על הלחץ מהסיטואציה, והנה, אני כבר בפינת הבמה, ממתין לתורי.

בדיעבד ראיתי שכתבו ודיווחו על זה מעט ונמנעתי מלעסוק בנושא. גם כך ההפגנה היתה קטנה במספר משתתפיה, ובהיעדר סיקור מתמשך היא כמעט לא התקיימה כלל.

מנקודת מבטי היא ראויה להערה קטנה. ההפגנה היתה קולנית וגלשה גם לפגיעה ברכוש. היא יצרה מהומה ענקית ברחוב כולו, גררה סקרנים (שכרגיל היו רוב הנוכחים במקום) והיוותה הפרעה אמיתית לקיום האירוע. מדי פעם, כשנפתחה דלת, חדרו קולות המוחים פנימה ואנשים באו ויצאו בלחישה, אבל אז, בעודי בפנים, לא יכולתי שלא להשגיח בדבר מה שהפליא אותי: האירוע נמשך כסדרו, ומתווהו כמעט לא שונה ולא נפגע.

הנאומים נישאו והדרגות נענדו וההמנון הושר והזמר איציק אשל נתן בראש, וגם ההופעה שלי התקיימה.

ומה שבעיקר חשוב זה שהכל התרחש בטבעיות זורמת ואגבית, ללא דרמה וללא קולות וברקים. המשתתפים התרגשו וצחקו, נפגשו אלה עם אלה ואפילו ניקרו קצת בשוליים, כמקובל. הכל התקיים כסדרו. זה פשוט התקיים כי זה מה שהיה צריך לקרות. אירוע רשמי של הצבא, לחיילים חרדים במרכזה של שכונה חרדית, מתחיל ב"הקשב!" ומסתיים ב"התקווה". בהופעה שלי היה קטע שסיפר על תפילת שחרית, ושמתי לב שאני מבטא "שחריס" בהגייה החרדית־אשכנזית שלי, לאות שבתוך עמי אנוכי יושב. הכל היה טבעי מאוד.

אלא מאי? בחוץ צעקות ו"עוצו עצה ותופר".

ובעודי ממתין לתורי הבנתי שזה לגמרי חלק בלתי נפרד מהתהליך. לרגע לא ציפיתי שהתהליך ייראה אחרת. העניין הזה הוא לא הטפט השטחי שמתאר אותו בעיתון. הוא הרבה יותר עמוק, סבוך ונטוע בשורשים.

מי שחשב שאירוע לחיילים ברמות ג' יתקיים כסדרו מבלי שבחוץ יתכנסו כמה וישירו "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום" הוא לא רק תמים ולא מבין אלא גם לא חולק כבוד לתהליך, למקורותיו, לאופיו ולבעיותיו.

ההפגנה היתה קולנית וגלשה גם לפגיעה ברכוש. היא יצרה מהומה ענקית ברחוב כולו, גררה סקרנים. אבל אז, בעודי בפנים, לא יכולתי שלא להשגיח בדבר מה שהפליא אותי: האירוע נמשך כסדרו, ומתווהו כמעט לא שונה ולא נפגע

השאיפה לא צריכה להיות אירוע ללא מפגינים, והבלגן לא אמור להפחיד ולגרום לדחיית הגיוס.

הדבר היחיד שצריך לקרות הוא זה: שבחוץ יפגינו ויצעקו ובפנים יקבלו דרגות, ישירו "התקווה" ו"אני מאמין" ויאזינו לדברי התורה של רב היחידה ולנאומו של קצין תובלה ראשי.

ואז יתפזרו בשקט ובהתרוממות הרוח וישובו לבתיהם בשלום. כבר מאוחר ועוד מעט קמים לשחריס ולעוד יום שמ"פ.