הביקורת של אלחנן דנינו

כדאי להקשיב היטב לקולו שלהרב אלחנן דנינו, אביו של אורי ז"ל, החטוף שנרצח בדם קר במנהרת חמאס.

ראש הממשלה ורעייתו הגיעו לנחם את ההורים הכואבים של אורי דנינו ז"ל, אנשים אצילים שהתגלו לנו בנסיבות טרגיות כל כך. הקול שלהם, גם של האבא וגם של האמא, הוא קול שמהדהד אצלנו, אנשי הימין, באופן חזק מאוד מאז 7 באוקטובר.

דווקא הביקורת שלא הופכת את נתניהו לדמות שטנית, שלא לועגת לו או מייחסת לו מניעים אינטרסנטיים, היא המשמעותית ביותר. זו שאומרת לו, בדמעות, "ביבי, ממך ציפינו למשהו אחר

"אדוני, הבן שלי נרצח במנהרות שאתה בנית. הן נבנו במשמרת שלך, בבטון ובכסף שאתה הכנסת לרצועה 15 שנה", זעק האב, והוסיף: "תפסיקו שם למעלה להתעסק בשטויות ולחרחר ריב ומדון. לא מגיע לנו את הארץ הזאת ללא אחדות. לא מגיע".

הביקורת של האב מגיעה מהבטן ופוגעת בבטן, מגיעה מהלב ופוגעת בלב. אין בה את "רק לא ביבי" הישן והרע. אין בה טענות שעושות דמוניזציה של נתניהו, כפי שנוהגים לעשות לו משמאל, כמעט באופן אוטומטי.

ביקורת השמאל הרבה פעמים לא פוגשת אותי, אשת הימין. משום מה, כשמגיעים לביקורת על נתניהו, והרבה פעמים על הימין בכלל, זו ביקורת שטחית ודמגוגית, מוקצנת ומוגזמת, ברמה שזורקת אותי בדיוק לנקודת הפתיחה. הביקורת שלי על נתניהו יצאה מגרונו של אביו של אורי דנינו ז"ל. הביקורת היא על עצימת העיניים במשך שנים, כשנבנתה לנו מפלצת מעבר לגדר.

אני יודעת שכל שלטון שמאל מרכז היה עושה בדיוק את אותו הדבר, אם לא גרוע מכך. הרי תחת כהונתו הקצרה של גנץ כשר הביטחון בממשלת השינוי פרצו לראשונה את סכר הפועלים מעזה.

אין לי ספק שכל שלטון שמאל מרכז היה מעביר סחורות כמו מים במעבר כרם שלום ורפיח, אין לי ספק שגם הם היו קונים שקט, עם מזוודות דולרים או בדרך אחרת. זו היתה הדוקטרינה של כולם, זו היתה הדוקטרינה שנשבה מהצמרת הצה"לית לאורך השנים האחרונות. אותו "שקט ייענה בשקט" המאוס כל כך.

קנינו שקט, ועל כך תלונתי לנתניהו. כמו בפרעות מאי 2021, בזמן מבצע שומר החומות, כך גם ב-7 באוקטובר.

כל מקום שבו נעצום עיניים ונקנה שקט, יתפוצץ עלינו בסוף. אני חיפשתי את האיש של "מקום תחת השמש", שיוביל את הגישה הזו.

כשאני רואה את הסיסמה הנבובה "מר הפקרה", אני נאטמת. אני הקטנה לא חושבת שנתניהו מפקיר את החטופים בכוונה, ההפך הוא הנכון.

אין לי ספק שנתניהו לא מונע עסקה ממניעים פוליטיים, רק כדי לשמור על הכיסא, או כי הוא מפחד מהתיקים הפליליים. אין לי צל של ספק שאם היה יכול לחתום על עסקה שהיא לא כניעה מוחלטת כפי שמוצג כעת, הוא היה חותם.

איך אני יודעת? כי הוא עשה את זה כבר, בעסקת שליט. לקול מחיאות כפיים משמאל וקול מחאה מימין, תחת קולם הבוטח והמבטיח של בכירי מערכת הביטחון ומגוון לשעברים שהבטיחו ש"נדע להתמודד", הוא חתם אז על עסקה מופקרת שזרעה כבר אז את זרעי 7 באוקטובר.

כל שלטון שמאל מרכז היה מעביר סחורות בכרם שלום ורפיח וקונה שקט במזוודות דולרים. צמרת צה"ל עודדה, אבל אני חיפשתי את מחבר "מקום תחת השמש"

אולי זה כי דברים שרואים משמאל לא רואים מימין, ולהפך.

אין פה עניין של עלבון, זו פשוט נקודת הסתכלות אחרת. כשאביו של אורי דנינו הגיבור דיבר, הוא דיבר מהבטן שלי.

דווקא הביקורת שלא הופכת את נתניהו לדמות שטנית, שלא לועגת לו או מייחסת לו מניעים אינטרסנטיים, היא המשמעותית ביותר. זו שאומרת לו, בדמעות, "ביבי, ממך ציפינו למשהו אחר".

כמו לאורך השנים האחרונות, לנתניהו יש תפקיד חשוב היום. הוא הראש, הוא מנווט, והוא צריך להוביל את המערכה בעזה ובצפון באופן שונה מבכל השנים האחרונות.

הוא לא רק הפקק לצעדים הרסניים כמו הכנסת הרשות הפלשתינית לעזה, דבר חשוב כשלעצמו, אלא גם האחראי להוביל לניצחון ולא לדשדוש. להעז לנצח.