להכריע בין שתי מטרות־העל

ראשית כל משא ומתן נובעת מרצון הצדדים המתדיינים לגשר על פערים, לפתור מחלוקות ולהגיע להסכם. כל צד ינסה לממש אינטרסים ולהשיג את מרב יעדיו, אך מטרת התהליך ברורה - סיום הסכסוך.

אולם מה קורה כאשר שני הצדדים נעולים על מטרות סותרות ורואים בהן צורך חיוני למימוש יעדיהם האסטרטגיים?

אם הכרעת חמאס פירושה שליטה על ציר פילדלפי, כדי לנתק אותו מצינורות האספקה ולמנוע ממנו לחזור להיות מדינת טרור בעזה - ישראל לא תוכל לתת להחזרת החטופים להיות השיקול המרכזי שלה

עם פרוץ המלחמה הצהירה ישראל כי אחת משתי מטרות־העל שלה היא חיסול שלטון חמאס בעזה. מנגד, מטרתו של יחיא סינוואר היא לשקם את חמאס ולחזור לשלוט ברצועה. בהינתן שאלו הם נתוני הפתיחה, קשה לראות איך ישראל וחמאס - תחת מאמצי התיווך של ארה"ב וקטאר - מגשרים על הפערים המהותיים הללו.

נקודה זו מובילה אל לב הפער: ציר פילדלפי. אם ישראל רוצה להגשים את מטרת־העל הראשונה של המלחמה ולחסל את חמאס, היא חייבת לחתוך את נתיבי הלוגיסטיקה החיצוניים שלו, אלה שמשאירים אותו בחיים ושיאפשרו לו להשתקם. אסור לישראל להתפשר בעניין זה.

מקרי עבר הוכיחו שברגע שיש לארגון טרור - קל וחומר לארגוני טרור סמי־מדינתיים - נתיבי אספקה או בסיסי עומק במדינה שכנה, הם ישמרו את כוחם. דוגמאות מההיסטוריה לא חסרות: לאש"ף היו בסיסים בירדן ובלבנון. הטליבאן זכו לאורך שנים לסיוע משמעותי מגורמים בפקיסטן. חיזבאללה מנצל את לבנון ואת סוריה לטובת התעצמותו הפוליטית, הכלכלית והצבאית. ואילו חמאס משתמש ב"אוטוסטרדות" התת־קרקע שסלל בין עזה לסיני.

המסקנה היא שאם לא תהיה שליטה ישראלית על ציר פילדלפי, נמצא את עצמנו מתמודדים עם משטר מחודש של חמאס בעזה, ושוב יתחילו "טפטופי" רקטות על יישובי הדרום (הירי נמשך גם עכשיו). עם הזמן ישובו גם התקפות טרור. ויתור בסוגיה מהותית זו לטווח הקצר יהווה אתגר ביטחוני, ולטווח הארוך סכנה אסטרטגית.

נוסף על כך, לא ניתן להעלות על הדעת פתרון בדמות חומת ביטחון "חכמה". אם יש משהו שהוכח ב־7 באוקטובר הוא שלא ניתן להסתמך על אמצעים טכנולוגיים שיעשו את העבודה במקום החייל בשטח. אם מצרים, חמאס או כל גורם פלשתיני ישלטו בציר פילדלפי, זה רק עניין של זמן עד שיימצא הפתרון להתמודד עם הטכנולוגיה הישראלית ואולי אפילו לשתק אותה. הטכנולוגיה יכולה להיות גורם מסייע לפיקוח על הציר, אבל הממד הטכנולוגי לבדו לא יעמוד במבחן התוצאה. צריך לצרף אליו את הממד האנושי שיעמוד מאחוריו ואפילו יבקר אותו.

בהקשר הזה צריך לציין כי גם שבענו מהצהרות של גנרלים, פרשנים ומומחים (כולם בעיקר במיל') אשר יודעים לספק תשובה עמומה אבל בקול מלא ביטחון בסגנון של: "צה"ל יידע להתמודד בהצלחה עם כל אתגר". הבטחות מהסוג הזה שמע הציבור הישראלי במאי 2000 לאחר הנסיגה מלבנון, ובאוגוסט 2005 לאחר היציאה מעזה. ובינתיים, מעבר לגבולות הצפוני והדרומי, התפתחו להן שתי מפלצות ענק רצחניות, שיצרו בינינו לבינן מאזן הרתעה הדדי.

אולם למשוואה הזו נכנס הנעלם שחמאס מחזיק בידיו - החטופים. באין ידיעה כמה מהחטופים נותרו בחיים או מה מצבם, זהו מנוף הלחץ היחיד שיכול לשנות את מאזן הכוחות במשא ומתן עם ישראל.

חמאס יודע זאת, אך גם קטאר וארה"ב, אשר מצהירה כי זו ההזדמנות האחרונה לסגור עסקה.

בין שהדבר נכון ובין שלא, ברי הוא שמטרות־העל של ישראל - חיסול חמאס ושחרור החטופים - מתנגשות זו בזו.

אם הכרעת חמאס פירושה שליטה על ציר פילדלפי, כדי לנתק אותו מצינורות האספקה ולמנוע ממנו לחזור להיות מדינת טרור בעזה - ישראל לא תוכל לתת להחזרת החטופים להיות השיקול המרכזי שלה. ואולם, אם שחרור החטופים הוא היעד המרכזי של המלחמה כולה, אזי שאפשר כבר עכשיו להפסיק להתעקש על המשך השליטה בציר פילדלפי ולהכריז על הפסקת אש.