השנה ביום כיפור אני הולך להתפלל

אינספור אנשים עושים הקבלות ביןחורבן בית שנילימינו, רבים מהם מלומדים ומשכילים ממני, ואני חושש שאין לי הרבה מה לחדש בפרשנות. כל אחד רואה את ההקבלות התומכות בטיעון הפוליטי שלו, ובמיוחד בצורך שלנו לחפש אשמים. עם השנים, הניסיונות לדבר על חורבן בית שני הפכו לעוסים, והתנוונו לכדי קלישאה או סיסמה להפגנות.

אנשים שלא יודעים דבר על תקופת בית שני מניפים בהפגנות שלטים בסגנון "ביבי גורם לחורבן בית שלישי", מתוך תקווה מוזרה שהשלט יהפוך חובש כיפה (לשיטתם) מתומך בן גביר לקפלניסט חוסם איילון. מהצד השני, בימין הדתי מאמינים כי אם רק יצליחו לשכנע שהשמאל של היום הוא בעצם ה"צַּדּוֹקִים" החדשים, מתייוונים - אז אותם קפלניסטים יראו את האור ויצטרפו לתנועת המקדש.

לא חלמנו 2,000 שנה על סתם עוד מדינה - חלמנו על מדינה משלנו, שתפקידה העיקרי הוא להיות עבורנו לבית שבו נהיה חופשיים מרדיפה ושבו ניהנה מזכויות אדם, כולל חופש פולחן

הקלישאתיות של ההקבלות הללו לא מפחיתה מנכונותן. הצדוקים אכן היו אליטה הלניסטית - אמנם שונה מאוד בתרבותה מהליברלים של ימינו, אך ליבת האמונה דומה: אנחנו אנשי העולם הגדול. הפרושים, העממיים, שקידשו את המסורת, את היומיום ואת העממיות, מה שמאות שנים מאוחר יותר ייקרא "לאום". 1,950 שנה אחר כך, גדי טאוב יכנה זאת "ניידים ונייחים".

הבעיה שלנו, כמו שלהם, מתחילה כשקבוצות אלה לא מצליחות למצוא מכנה משותף, ופותחות את עצמן להתקפות של אויב חיצוני. יש מקום בישראל לשתי התפיסות, אך כשתפיסה אחת מאוימת - הסכנה למלחמת אחים גדלה. אחת מהסכנות הגדולות ביותר היא האיום על היהדות הדתית והמדינית מצד תפיסה פרוגרסיבית ואנטי־ליברלית. לכן, בכיפור הקרוב אני הולך להתפלל ממש חזק.

אני אדם חילוני, ליברל כלכלי וחברתי. לא התפללתי מאז העלייה שלי לתורה לפני כ־30 שנה, אני לא מניח תפילין בדוכנים, אני לא פוקד את בית הכנסת השכונתי, אני לא אדם מאמין.

אני כן אומר "אמן" בקידוש אצל ההורים של אשתי, ואני מחייך ואומר "שבת שלום" לפעילי חב"ד בדוכן ליד הסופרמרקט, לפעמים גם ביום רביעי.

אני אוהב את היהדות - הדתית, הלאומית והתרבותית. היהדות היא חלק ממני בכל יום ושעה. אני נושא עימי את תרבות אבותיי בתרמיל באהבה, בגאווה וביראת קודש. אני לוקח את היהדות שלי לחו"ל, לעבודה, לבילוי וגם לקלפי. אני שמח להיות יהודי, שחי חיים יהודיים במולדתו ההיסטורית והעכשווית. אני פשוט לא מתפלל.

אבל השנה,ביום כיפור הקרוב, אני הולך להתפלל לראשונה זה כמעט 30 שנה. אני הולך לצום, להתפלל חזק, לקיים את כל המנהגים - ואני הולך לעשות זאת בתל אביב, בפומבי ובכיכר מרכזית.

הסיבה אינה התחזקות דתית או רוחנית שלי, אלא רצון להגנה עצמית. עיריית תל אביב הכריזה מלחמה על היהדותבסירובה לאפשר תפילות במרחב הציבורי ביום כיפור. לא אכפת לי אם היא עשתה זאת כדי להילחם באיזה גרעין תורני (הייתי בטוח שמותר ליהודים לגור איפה שהם רוצים), או בשם איזה ערך ליברלי מזויף שמקדש נוסעים בקורקינט על פני מתפללים, או בשביל איזו קריצה למוסלמים (שכן מורשים לקיים תפילות בפומבי בהפרדה).

מדינת ישראל לא הוקמה כדי לעשות 1 + למניין המדינות הדמוקרטיות. לא חלמנו 2,000 שנה על סתם עוד מדינה - חלמנו על מדינה משלנו, שתפקידה העיקרי הוא להיות עבורנו לבית שבו נהיה חופשיים מרדיפה ושבו ניהנה מזכויות אדם, כולל חופש פולחן.

דמוקרטיה היא צורת שלטון, ולא שם קוד לדיכוי זהות יהודית. וליברליזם אינו סובלנות פאסיבית כלפי חופש פולחן, אלא כבוד לחופש הפולחן. תל אביב לא תהיה ליברלית אם פרשנותה לליברליזם היא חילוניות סובייטית ששואפת לדכא פולחן יהודי. לכן, בכיפור הקרוב עיריית תל אביב תפגוש בכיכרות אלפי מתפללים חילונים כמוני, ליברלים אמיתיים, שבאים למחות נגד הרודנות בסגנון סובייטי.