מי ממדר את מנהלי בתי הספר

בוועדת החינוך של הכנסת שעסקה במשבר עיכוב החידוש של הסכמי ההעסקה למורי התיכון ישבו יו"ר ועדת החינוך,שר החינוך, יו"ר ארגון המורים, נציג משרד האוצר, חברי אופוזיציה ונציגים של מגוון ארגונים אזרחיים שונים.

במשך שעתיים הופנו הסברים, טענות ודרישות - אף אחד לא קיבל אחריות. מערכת החינוך היא הגדולה ביותר בארץ מבחינת היקף העובדים, היא המערכת עם התקציב הלאומי הגדול ביותר, ועדיין - אף אחד לא אמר: הבעיה הזאת באחריותי ואני אוביל לפתרון. הציפייה של כולם היתה ש"מישהו יעשה משהו".

בשם מנהלי בתי הספר כולם (פחות מאלף משרות ניהול פנויות שכבר קשה מאוד לאייש), וכמי שאוהבת מאוד את עבודתה החינוכית אני כאן כדי להבהיר - מנהלי בתי הספר הם הגורם המרכזי במפגש בין המורכבות המערכתית למציאות בפועל

בהיעדר גורם אחראי, מנהלי בתי הספר נותרים בבדידותם האחראיים המרכזיים. אנחנו אלה שפוגשים בפועל את המציאות, ולנו אין על מי לגלגל אותה וגם לא אפשרות להתחמק ממתן פתרון. לצערי, זאת לא מציאות חדשה. אנחנו שבעי - בעצם אולי "שובע" אינה המילה הנכונה, "בחילה" היא מונח מדויק יותר - רפורמות שאינן מתואמות זו עם זו והיוצרות מציאות בלתי אפשרית לניהול ולמימוש. בראש ובראשונה כפל רפורמות ההעסקה ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה"), המעסיקות כפל מערכות והיוצרות היררכיה חינוכית מעוותת בתוך בתי הספר; ומייד אחריו רפורמת החינוך המיוחד והעומס החינוכי־רגשי שהיא יצרה בכיתות עד שלא פעם החלישה את השילוב במקום לחזק אותו, ועוד.

שוב ושוב נקראים מנהלי בתי הספר לייצר גמישות ולגייס מורים ותלמידים, למתוח את המציאות החוקית והכלכלית מעבר לקצה. בסיבוב האחרון של עיצומי הארגון ועיצומי דיווח הציונים, נקלענו לתמרון בין נאמנויות סותרות: מחויבות לתלמידים, ובתוכם במיוחד למי שהמאמץ הלימודי מאתגר אותו; מחויבות למורים ולמאבק השכר הצודק; מחויבות למנוע מתחים בקהילת המורים בין תומכי העיצומים למתנגדיהם; מחויבות למשרד החינוך; מחויבות לארגון המורים.

נאמר הכל על העיתוי האומלל שבו אנו מוסיפים לתלמידים ולכולם עוד פיתול בפיתולי השנה והשנים הקשות האלו. מסקר שנערך בארגון "מנהיגים" בקרב מדגם מייצג של מנהלים, עולה כי מנהלי בתי הספר נמצאים במקום השני ברשימת האחראים והאשמים לכעס הציבורי נוכח משבר ציוני הבגרות. אך כמו בדיון בכנסת שבו פתחתי - כל הדוברים ידעו לומר שהם נלחמים עבור יכולתם של בתי הספר למלא את תפקידם.

ההתייחסות המוזרה ביותר היתה של נציג משרד האוצר, שהסביר איך לנהל את בתי הספר וכמה חופש פעולה מנהל צריך כדי לעמוד במשימותיו. היחידים שלא נשאלו היו המנהלים.

בשם מנהלי בתי הספר כולם (פחות מאלף משרות ניהול פנויות שכבר קשה מאוד לאייש), וכמי שאוהבת מאוד את עבודתה החינוכית אני כאן כדי להבהיר - מנהלי בתי הספר הם הגורם המרכזי במפגש בין המורכבות המערכתית למציאות בפועל.

אנחנו אמונים על בניית דור העתיד, שמחכות לו שנים של משימות לאומיות לבניית החברה מחדש. אם נהיה חלק מהדיונים, נוכל להיות חלק מהפתרון.