החופים מהמזח כבר עפו

ההחלטה הסופית של ארה"ב לוותר על המזח הצף להעברת סיוע הומניטרי לרצועת עזהולפרק אותו לחלוטין, שמה קץ לאחת הפארסות הגדולות של ממשל ביידן.

המתקן, שעל דבר הקמתו הכריז הנשיא בחשיבות פומפוזית, כאילו מדובר בהצלת העולם מפני פלישת חוצנים, ושעלה למשלם המיסים האמריקני מאות מיליוני דולרים, ייעלם בקול ענות חלושה ויישאר ממנו רק גיחוך אחד גדול. אלא שסאגת המזח היא משל מושלם למצבן העגום של אליטות העולם המערבי בהנהגת ביידן ודומיו, כי בסיפור הזה מגולם כל מה שרע בהן ובדרך חשיבתן.

נתחיל בכך שפרויקט המזח לא היה נחוץ מלכתחילה. אילו מקבלי ההחלטות בוושינגטון היו בוחנים ברצינות את הטענות על "מכת הרעב" בעזה, היו מגלים שהן מופרכות, ונובעות מהרצון להשחיר את ישראל ולהלבין את מבצעי טבח 7 באוקטובר ואת תומכיהם, ולהציגם כקורבנות. אבל בעולם של ביידן העובדות אינן חשובות ואינן נחוצות. לכן די היה בקמפיין צעקני על "התינוקות שימותו בעזה", כדי שנשיא המעצמה הגדולה בעולם יתעסק בבעיה שכלל אינה קיימת, במקום להשקיע בהתמודדות עם איומים אמיתיים, למשל האיום הג'יהאדיסטי.

החטא הנוסף שבא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות בעניין הקמת המזח הוא חטא היוהרה - היוהרה לחשוב שיושבי המשרדים בוושינגטון יודעים טוב יותר מה"ילידים" במזרח התיכון, היהודים והערבים כאחד, מה נכון להם. החטא הזה מחמיר כאשר מקבלי ההחלטות טועים לחשוב שדי בזריקת כסף כדי להשיג כל מטרה.

בחיים האמיתיים זה הפוך: אם הולכים בכיוון הלא נכון, המימון הנדיב מתרחק מן היעד. כתוצאה מכך מקבלים מפלצות של ממש, כדוגמתאונר"א, שבזכות מימון של מיליארדים, בעיקר ממקורות מערביים, הפכה לכלי להנצחת פליטות ולניגוח של ישראל. אילו המיליארדים האלה היו מנוצלים ליישוב הפליטים מארץ ישראל וצאצאיהם בארצות ערב אחרות, או אפילו לחלוקה ישירות לידי הפליטים, בעיית הפליטים היתה מוסרת מן השולחן כבר לפני עידנים.

האליטות המערביות של ימינו אוהבות להתאהב בקונספציות שגויות, לתדלק אותן בנאומים נלהבים ובהקצאות כספיות בשיעורים מן האגדות - רק כדי לגלות במהרה שהן לא פועלות, במקרה הטוב, או פועלות נגדן במקרה הרע והשכיח יותר. דוגמאות לא חסרות, והמסוכנת מכולן - ההחלטה לפתוח את גבולות אירופה באופן בלתי מבוקר בפני גלים של מהגרים מוסלמים (שוב, בלי בדיקת העובדות, ורק על סמך קונספציה מוטעית) - עוד עלולה למוטט את עמודי התווך של העולם החופשי ביבשת הישנה.

פרויקט המזח לא היה נחוץ מלכתחילה. אילו מקבלי ההחלטות בוושינגטון היו בוחנים ברצינות את הטענות על "מכת הרעב" בעזה, היו מגלים שהן מופרכות, ונובעות מהרצון להשחיר את ישראל ולהלבין את מבצעי טבח 7 באוקטובר ואת תומכיהם, ולהציגם כקורבנות

בהקשר זה, פארסת המזח מתגמדת לעומת קונספציית העיוועים של "שתי מדינות לשני עמים", שאותם חוגים בדיוק במערב מנסים במשך שנים לכפות עלינו. לפחות במקרה של המזח העולם איבד רק דמים, ולא דם נקיים, שנשפך על מזבח "המדינה הפלשתינית". במקום לזהות את שורשי הבעיה בהיעדר הנכונות הערבי לקבל את קיומה של המדינה היהודית, ביידן ודומיו ממשיכים לבנות על מזחים צפים מדומיינים, שלבסוף עוד יטביעו אותם.