מי זוכר את אילנה ספורטה?

צמד המנחים של תוכנית ראיונות ידועה, המשודרת בכל שישי אחר הצהריים בערוץ פופולרי, לא נותר אדיש לנוכח מילותיה של אחת מהמרואיינות נגד ראש הממשלה, שכללו את הביטוי "כדור במצח".

אבל אף שדאגו להבהיר לה שדברים כאלה לא יכולים להיאמר - הצמד גילה אמפתיה שנראתה לרגע כמו סוג של הזדהות. נכון, שמענו כבר הכל. שיח משתיק, אלים ומזלזל הפך לחלק מחיינו, והאוזן הפסיקה להזדקר לנוכח איומים שונים המופנים מדי יום אל אנשי ציבור, משמאל ומימין. אבל הקו האדום נחצה שוב ושוב, והפעם ההסתה מקבלת תהודה תקשורתית ומופצת לכל עבר. כל שלט בהפגנה, כל מילה רעה, כל לשעבר שרוצה עתיד - כולם הופכים לאייטמים טלוויזיוניים וממלאים לנו את המסך.

אם העונש של ספורטה היה אמור להיות תמרור אזהרה - זה לא בדיוק עבד. התבטאויות מסיתות כאלה מהדהדות היום לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם באולפני החדשות, שם נשמעות על בסיס קבוע אמירות אגביות כמו זאת הקובעת ש"נתניהו רוצה את החטופים מתים"

באווירה הזאת, קשה לא לחשוב עלאילנה ספורטה. כן, אילנה ספורטה, אותה פעילת ליכוד בת 65 מאשקלון ששלחה לראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ולמשפחתו קליעים בדואר, בצירוף מכתבי איומים. היא נעצרה, ובזמן שהתפרקה בבכי בבית המשפט והביעה חרטה על מעשיה, הפרקליטות דרשה שתשב בכלא 22 חודשים. לבסוף נגזרו עליה 18 חודשי מאסר, והיא בכלא עד היום. מאז נעצרה ניכר היה שהאישה הזאת לא מעוררת חמלה, ושאף אחד לא רואה אותה כפי שהיא - סבתא נורמטיבית ללא עבר פלילי שמצאה ערוץ ביטוי ברשתות וקצת איבדה את זה.

אף שהעבירה שבגינה הואשמה ספורטה לא נמצאת ברף חומרה גבוה, בית המשפט ראה במקרה שלה הזדמנות לקבוע נורמה. או כפי שנכתב בגזר הדין שהתקבל בנובמבר בשנה שעברה: "לקבוע תמרור אזהרה ברור לנגד עיני כל המבקשים לחצות את הגבול בין מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית... לבין עבירות פליליות על רקע פוליטי ואידיאולוגי כלפי אישי ציבור, אדרבא אישי ציבור בכירים כראש ממשלה". כלומר, בית המשפט בחר את המקרה של ספורטה למען יראו וייראו. שעיר לעזאזל שייקח על עצמו את חרפת העדר.

אופי העבירות של ספורטה לא נגמר בהסתה או בביטוי; היא עשתה מעשה ויש לזה משמעות. אלא שברור לכולם שהקליע ששלחה בדואר מסוגל להרוג כמו שחבל תלייה שהפך אביזר נלווה להפגנות נגד נתניהו יכול לחנוק. אולי משום כך השופטים נותנים בגזר הדין מקום מיוחד לתהודה התקשורתית שיצר המעשה של ספורטה כהסתה בפני עצמה. מה שסימן אותה כסכנה היה הפעילות הפוליטית המחאתית שלה ברשתות החברתיות - סוג פעילות שהיום כבר ברור שאין לו באמת מגבלות משפטיות או גבולות כלשהם.

על פניו, הגיוני שספורטה תישא באחריות פלילית על אקט כזה. אבל אז מסתכלים רגע החוצה: הרי לא נדיר היום לשמוע קריאות מפורשות לרצח כמו "אנחנו מחכות עם חבל תלייה" (א. מצגר) וכינויים כמו "רוצח המונים" ו"פושע מלחמה" (נ. דן). מישהו שהיה פעם בכיר במערכת הביטחון אפילו אמר: "נמחה את זכר נתניהו", בפרפרזה מחרידה.

אם העונש של ספורטה היה אמור להיות תמרור אזהרה - זה לא בדיוק עבד. התבטאויות מסיתות כאלה מהדהדות היום לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם באולפני החדשות, שם נשמעות על בסיס קבוע אמירות אגביות כמו זאת הקובעת ש"נתניהו רוצה את החטופים מתים" (ג. תמרי). אבל רק במקרה של ספורטה גילה בית המשפט תקיפות רבה והאשים אותה בעבירה של סחיטה באיומים.

אף אחד לא מצא עדיין את הנוסחה לכונן צדק מוחלט בעולם. לכן צדק הוא מונח יחסי, וככזה, מצופה מהיכל הצדק להראות אותו, להביא אותו לידי ביטוי ולא לערער את יסודותיו. במציאות, האכיפה הבררנית זועקת: לפי נתוני המשטרה, מתוך 28 כתבי אישום נגד מפגינים מאז תחילת הרפורמה המשפטית ועד סוף יוני השנה - 21 הוגשו נגד מפגיני ימין.

בימים שבהםמר גופות בירקון(של יהודים שירו זה בזה, כן?) חונך מרכז מנהיגות באוניברסיטת תל אביב - האם כבר אפשר כבר לדרוש: שחררו את אילנה ספורטה?