אחיי ורעיי בני הישיבות: האם קריאות השמד האלה הן על דעתכם?

עמודי שכונת גאולה כוסו אתמול בסוללות רמקולים רבי עוצמה. הגברה באירועי חוצות היא תחום מקצועי בפני עצמו, וארבע שעות קודם ההפגנה שהתקיימה במקום נראה היה כאילו האזור הזה מאומן מאוד בז'אנר האירועים המסוים. מה שנכון.

הפגנות, "עצרות מחאה וזעקה", אירועי תפילה ועוד התקהלויות המוניות מהסוג הזה הם לחם חוקה של הטריטוריה המדוברת. אין כמעט שבוע שבו אין בכיכר השבת ובסביבותיה איזושהי הפגנה סביב נושא שבוויכוח.

השאלה מהן ההפגנות הללו ומיהם מארגניהן. אלפי צעירים הגיעו ביום ראשון להפגנה הענקית בירושלים. בשלט אחד שהונף בה ראיתי שכתוב "לא מתגייסים לצבא אויב". טון הנאומים היה, כמובן, שמד וגזירות, העברה על דת ועוד מהחומר הזה. בשוליים היו גם אלימות ופגיעה ברכוש. המארגנים, באופן רשמי, היו אנשי הקבוצות הקנאיות בעדה החרדית, שאליהם חברו אנשי פלג ליטאי קיצוני אשר בשנים האחרונות מתבלט באמצעות הובלת קו קנאי (וכבר יש פלג שפרש מהפלג ההוא והכריז על עצמו כעוד יותר קיצוני).

ועכשיו שאלתי אל אחיי ורעיי, ראשי בני הישיבות החכמים והצדיקים שלומדים בחברון ובפוניבז', בוולפסון ובלנדא, במיר ואפילו באורחות תורה: האם הטון שנשמע אמש בהפגנה הוא על דעתכם? האם התכנים שהועברו שם הם על דעתכם? האם השלטים שהונפו שם הם על דעתכם?

"גזירת שמד"? "צבא האויב"? "געוואלד"? אלימות? מה לזה ולבני הישיבות? למה אף אחד לא מתנער מהכיעור הזה, ומדוע בצד השני לא שואלים מדוע הגענו לשם?

לתלמיד ישיבה בישיבות הליטאיות אין שום קשר עם אחיו ובן גילו מהעדה החרדית. הוא לא מכיר אותו, הוא לא דובר את שפתו, אין לו איתו דבר וחצי דבר, הוא מנותק ממנו לחלוטין. רק בנושא אחד הוא מוצא את עצמו משלב עימו ידיים וניצב באותו הצד: המלחמות מעת לעת עם "האויב הציוני". איך זה קרה? איך קרה שעל הרצף הדתי־שמרני הזה, שבקצהו האחד קנאים ירושלמים דוברי יידיש ובקצהו האחר תלמידי ישיבות הסדר ציוניים, מוצא עצמו תלמיד הישיבה הליטאי ה"רגיל" בצד של דוברי היידיש בלי שום נטייה אפילו לצד השני?

זו תאונה גדולה אבל ותיקה מאוד. המיינסטרים החרדי קובע כבר שנים את סדר היום שלו בנושאי הליבה על פי עמדת הקיצוניים. תנועת הישיבות, שקיימת ומתפתחת בארץ כבר שמונה עשורים, ושבראשה עמדו ועומדים גדולי עולם, לא השכילה להעמיד שדרה אידיאולוגית ערכית ומנוסחת היטב בנושאים האלה. כל מה שיש לה הוא עמדות קיצוניות של הקבוצות הקנאיות בירושלים (שנתמכות בידי קבוצות ליטאיות, למשל בריסק, ואכמ"ל) - מנוסחות באופן מעודן מעט. וזהו. וכל זה קורה אף שרוב מניינה ובניינה של התנועה הזו נמצא הרחק משם. השפה היא עברית, התפיסה באופייה הרבה יותר מכילה ופחות מתבדלת, והלבבות, זאת אין צריך לומר, עדינים וטהורים ומבקשים טוב.

אז ככה? "גזירת שמד"? "צבא האויב"? "געוואלד"? אלימות? פלגי פלגים מגוחכים? מה לזה ולבני הישיבות? למה לא קם אף אחד ומתנער מהכיעור הזה? ואולי זה מפתח גם עבור הצד השני להבנת הסוגיה הזו. הוא אולי יחכים אם ינסה לבדוק איך קרה הדבר הזה. איך הוא שוב הצליח לדחוף אלפי אנשים אל עמדה שהם בכלל לא רוצים להחזיק בה אבל בשם המלחמה מובלים אליה בעל־כורחם.