כישלונו של גנץ

כבר ידענו לא מעט מפקדי צבא כבדי פה ומתקשים בביטוי שנעשו לפוליטיקאים.

אכן, אפשר להיות מפקדים גם בלי להצטיין ברטוריקה, אף שזה מגביל את המנהיגות הצבאית עצמה. לא מעט "לשעברים" מהצבא היו לפוליטיקאים עילגים למדי.

רבין, למשל, רק הקריא את הנאום המפורסם שלו בהר הצופים ב־1967. יש אומרים שהוא הקריא אותו מכתב ידו של מחבר הנאום, קצין חינוך ראשי מרדכי בר־און. אז עוד לא היה הטלפרומטר העומד לרשותו של בן דמותו הנוכחי של בר־און,ח"כ חילי טרופר, כדי לשים מילים בפיו של בני גנץ.

אבל כשגנץ מתראיין אין לו נאום כתוב. הוא רק יכול להישען על אימונים ושינונים. כשהוא נפגש עם מראיינת מנומסת אך נחושה ואינטליגנטית כמומגי טביבי מערוץ 14, שאינה מכורה לו כמו אנשי הערוצים האחרים, אנחנו רואים שבעייתו אינה מתמצית בקושי להתבטא.

מצב החירום של ישראל מבליט מאוד מה שהיה גלוי גם לפני כן - מחשבתו של מי שקם להנהיג את המרכז־שמאל בישראל איננה קוהרנטית ואינה כפופה לחוקי היגיון אלמנטריים. לדבריו הוא נושא באחריות - אבל אינו מוכן להכיר באחריות קונקרטית כלשהי. אף תפיסה מדינית או צבאית שלו לא קרסה ב־7 באוקטובר. אין לו אחריות למחדלים החמורים שנחשפו אז בבניית הכוח של צה"ל. לדברי גנץ לטביבי, נתניהו הוא ש"תיקף" (מה פירוש? לגנץ הפתרונים) מינוי שערורייתי של רמטכ"ל בזמן כהונה של ממשלת מעבר נטולת סמכות מהכנסת; "מוסר לחימה" מעוּות ולא מוסרי שהוא ודומיו הנחילו לצה"ל לא פגע ביכולת לאבטח את הגבול ברצועה (לא שכחנו את ההפקרות שהובילה לנפילת בראל חדריה־שמואלי ז"ל). גנץ שותף לנתניהו בהצעה שהציעה הממשלה לחמאס דרך מתווכים, הצעה מרחיקת לכת שישראל דבֵקה בה עד עכשיו.

אבל באיזשהו "היגיון" פוסט־מודרניסטי הוא מאשים את נתניהו ש"לא קידם [אותה] מספיק חזק".

הוא עוקף את האמריקנים ומאשים את נתניהו במה שהם עצמם אינם מאשימים אותו, וזה "נימוקו" הראשי לצאת מהממשלה.

הוא מכניס את כתפו "מתחת לאלונקה", ואז הופך את האלונקה. בתחילה בהערות עוקצניות וזורעות מבוכה, ולבסוף בניסיון לפתוח ציר עוקף נתניהו בנסיעה לוושינגטון. לא היתה לו תשובה סבירה לטענת טביבי בנושא, חוץ מהכחשה כעוסה אך לא מנומקת. הוא מכביר מליצות על אחדות, אבל נוטש את הממשלה ועומד לתת יד להבערת הרחובות כאן, בשעה שישראל עודנה מאוימת קיומית ומסובכת בתמרונים מדיניים וצבאיים קשים. הלוואי שרטוריקה חלשה היתה בעייתו העיקרית. חולשת מחשבתו היא בעיה חמורה יותר.

אבל גנץ איננו שחקן עצמאי באמת. הוא נוטה לריצוי האמריקנים, כמו שמעיד זעמו אחרי שטביבי רמזה על כך. הוא גם מבקש לרַצות את ראשי "המחאה", שהצטרפותו לממשלה סיכלה עד כה את תוכניותיהם ההרסניות. לכן פחות חשוב לנו להבין את הסבריו הלא קוהרנטיים ליציאתו מהממשלה. חשוב יותר להבין מה מטרותיהם של הגורמים שהוא מבקש לרַצות ביציאתו. ראשית, הם מעוניינים לסיים את המלחמה ברצועה כאשר ארגון חמאס עומד על רגליו ושולט באוכלוסייה. החטופים הם תירוץ, וסיום המלחמה עלול לקבור את רובם בתופת.

אבל גנץ איננו שחקן עצמאי באמת. הוא נוטה לריצוי האמריקנים, כמו שמעיד זעמו אחרי שטביבי רמזה על כך. הוא גם מבקש לרַצות את ראשי "המחאה", שהצטרפותו לממשלה סיכלה עד כה את תוכניותיהם ההרסניות

שנית, על בסיס זה הם מקווים שתתאפשר "הסדרה" בצפון שתותיר את חיזבאללה ללא פגיעה משמעותית וכאיום תלוי ועומד מעלינו להבא.

שלישית, כל זה צריך להוביל לבחירות שמועדן ייקבע עכשיו, ואז את שני האסונות שהם מקדמים ברצועה ובצפון הם יְיַחסו לנתניהו. זו תהיה טענתם בבחירות. אבל הם יתנגשו בקיר המציאות. הכרח החיים שלנו יסכל את המזימה. יש להניח שהציבור ברובו הגדול לא ייעתר לה. על הממשלה לחרוק שיניים, לעמוד ולהמשיך במלחמה.