את חמאס ניתן להכריע

הדשדוש של כוחות צה"ל ברפיח ובעזה, כמו גם אוזלת היד שמפגינה ישראל בגבול הצפון, מעוררים אי־נחת ודאגה בקרב הציבור המתקשה להבין ולקבל את האופן שבו מנהלים מפקדי הצבא ומנהיגי המדינה את המלחמה, שאותה הגדירו כזו שתכריע את גורל ישראל לעשרות השנים הבאות.

הלחימה שמנהלים כוחות צה"ל ברצועת עזה איננה מזכירה מלחמת קיום, מלחמה על הבית, מול אויב הנחוש להשמידנו. לכל היותר מדובר בפעולות של שיטור ושל ביטחון שוטף כדוגמת אלו שמבצע צה"ל זה שנים למול הטרור ביהודה ושומרון.

הנחת היסוד של מקבלי ההחלטות בישראל העומדת בבסיס דשדוש מתמשך זה היא כי לרשות ישראל עומד כל הזמן שבעולם וכי התמשכות המלחמה לא תגבה מאיתנו מחיר בבית ובזירה הבינלאומית. זו הנחה שגויה המעידה במקרה הטוב על שיקול דעת לקוי ובמקרה הרע מעלה חשש כי שיקולים זרים מנחים את ההנהגה בישראל.

אין פלא כי דשדוש זה מעורר ספקות באשר ליכולתנו להשיג את מטרות המלחמה שעליהן הכריזה הממשלה כדי הטענה שאותה מהדהדים רבים מהפרשנים בכלי התקשורת ולפיה לישראל אין באמת יכולת להכריע את חמאס, וכי צה"ל עתיד לשקוע בבוץ העזתי בדיוק כפי ששקע בבוץ הלבנוני בשנות ה־80 וכפי שהאמריקנים שקעו בבוץ הווייטנאמי בשנות ה־70 של המאה הקודמת.

אלא שמדובר בהשוואה מוטעית, משום שאת חמאס בעזה ניתן, וגם צריך, להכריע ולנצח.

לחמאס בעזה אין את העומק הגיאוגרפי שממנו נהנהחיזבאללה בדרום לבנון, ואגב גם הווייטקונג בווייטנאם. עומק זה - בלבנון עצמה ועבור בסוריה השכנה - העניק לחיזבאללה מקור בלתי נדלה לאספקה של אמצעי לחימה וכוח אדם, וגם עורף בטוח שבו יכול היה לבנות את עצמו מחדש אחרי כל סבב לחימה. זה אינו המקרה בעזה, שבה ישראל סוגרת על חמאס מכל עבר, ובמיוחד לאחר כיבוש ציר פילדלפי לאורך הגבול עם מצרים, הרואה בחמאס משום אויב ואיום על ביטחונה שלה. לחמאס לא נותר מרחב בטוח שבו הוא יכול להיערך ולהתאמן ונשלל ממנו גם המקור להברחת נשק לרצועה.

אנו לא רוצים, וגם לא יכולים, לעשות מה שעשתה רוסיה בצ'צ'ניה, בסוריה וכיום באוקראינה - אותה רוסיה המטיפה לנו כיום מוסר. הרוסים הבריחו מן השטחים שבהם לחמו את האוכלוסייה האזרחית שהעניקה תמיכה ומחסה לכוחות שלחמו בהם ובכך השיגו שליטה מוחלטת בשטחים שאותם כבשו.

הכרעת חמאס וחיסול יכולותיו הצבאיות (מה שקרוי אצלנו "הניצחון המוחלט") אין פירושם שהטרור בעזה ומעזה יחדל. הטרור מלווה אותנו מאז ראשיתו של הסכסוך הישראלי־ערבי לפני כ־150 שנה, וכל עוד מתקיימים בקרב הפלשתינים רצון לפגוע בנו ואמונה ביכולתם להכריע אותנו, הטרור יימשך.

אבל השאלה היא לא האם פעיל או חוליה בודדת של חמאס יוכלו לבצע פיגוע נגד כוחותינו, כפי שהם מנסים, ולעיתים מצליחים, לעשות ביהודה ושומרון. השאלה היא האם צבא חמאס - צבא מאורגן לכל דבר עם מפקדות וכוחות לוחמים סדירים - וממשלת חמאס ומנגנוני השלטון שלה יוסיפו להתקיים? ולכך התשובה ברורה - לישראל היכולת למוטט מערך צבאי ושלטוני זה ולחסלו.

הכרעת חמאס וחיסול יכולותיו הצבאיות (מה שקרוי אצלנו "הניצחון המוחלט") אין פירושם שהטרור בעזה ומעזה יחדל

בשמונת החודשים האחרונים פספסנו הזדמנות אחר הזדמנות להביא להכרעה מהירה במלחמה, אפשר שבגלל תכנון לקוי ושיקול דעת מוטעה, ואפשר שבשל לחץ מוושינגטון, שמעולם לא הצליחה לקרוא ולהבין באמת את המזרח התיכון.

ועדיין, לא מאוחר להשלים את המלאכה, ולמותר לציין שאם לא נעשה כן הרי שהמשך שלטונו של חמאס ברצועה פירושו התחלת הספירה לאחור לקראת המתקפה הרצחנית הבאה של ארגון טרור זה. ולא רק שלו אלא גם של יתר אויבינו, מצפון וממזרח, העלולים לפרש, ובצדק, את היעדר היכולת שלנו להכריע את חמאס כביטוי של חולשה.