במה להתחיל את הדיון בתחקירו הדו־לילי המעולה של רביב דרוקר בערוץ 13, על האופל בלשכתה של השרה מירי רגב ובפמליה העוטפת אותה? "היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" (עמוס, פרק ג') - הלא הם רגב ויועצה הקרוב, שלפתע הגיח באלימות מילולית גסה אל התודעה הציבורית, עופר מיכה. "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה" (מצוי במסורת היהודית אך המקור לא ברור. ייתכן כי ראשיתו בתרבות הסינית) - הם רגב ונושא כליה הבכיר משה בן זקן. או שמא ב-"לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו" (תלמוד בבלי, מסכת חולין) - רגב והם ועוד.
הכול ידעו כי רגב אנוכית במונחים החריגים אפילו למד האהבה העצמית של פוליטיקאים. היא עוסקת בעצמה על חשבון מחויבותה לציבור יותר מבנימין נתניהו, שנחשב לאלוף האנוכיות. בא דרוקר מצויד בהוכחות מוצקות, והיא מעוררת זעם, מעלה קבס, מיאוס. לא אכפת לה, העיקר שתזכה בפריימריז ובשימת הלב בתקשורת.
רגב היא ליבת הבעיה. אך מה קורה לאלמונים כמו עופר מיכה, הנחשפים כאנשים הנושאים באישיותם רגשי נחיתות עם אלימות מילולית והיעדר גבולות ציבוריים? מקורביה שמציעים לה עלילה, הכפשה, תמרון בלתי לגיטימי ואינם מתביישים איש מרעהו. הם מנהלים דיון בלי שאיש מהם יתנער מעצמו ויאמר בתבהלה "רגע, מה אנו עושים? מה אנו מציעים לשרה בישראל?" כאותו מיכה שהציע לה להעניש את תושבי בארי האבלים אשר סירבו לקדם את פניה.
האין מי במשפחתם שראה את הציטוטים מפי בן זקן או מיכה ואמר להם - אבא או בן זוג או סבא - אתה מבין שמבייש אותנו בבית הספר? במקום העבודה? ולא אכפת לך? אפשר כי מה שצוטט מפיהם הוא ההבדל בין שחיתותו של משטר נתניהו לבין זו שהתקיימה - ואכן הייתה כזאת - בימי שלטון מפא"י והמערך והעבודה. אז השחיתו יותר למען המפלגה ופחות לטובת העסקן; ואז שררה עדיין הבושה הברוכה, שחלק מהחשודים העדיפו לאבד את עצמם לדעת (אברהם עופר, יעקב לוינסון) ואם לאו, כי אז גם מי שנבחר לכהן כנגיד בנק ישראל מצא את עצמו בכלא (אשר ידלין).
מה נשתנה המשטר הזה מקודמו? והלילה הזה מכל הלילות? אז המושחתים שנתפסו בושו והכחישו. כיום הם אומרים עם לכידתם - כן, לקחתי מקופת הציבור, אז מה? הנדבך העליון, השלישי, גרוע מכל. איש מכ־30 ח"כי הליכוד אינו גוער בה, אינו מעיר לה ואינו אומר לה שהוא לא רוצה להיראות במחיצתה. כאילו כלום לא אירע.
הליכוד בגלגוליו מתנועת החירות ועד לימים אלה ידע שורה של שרות וח"כיות. מאסתר רזיאל־נאור וגאולה כהן דרך לימור לבנת וציפי לבני ועד ציפי חוטובלי וד"ר יפעת שאשא ביטון, ואף אחת מהן לא התנהלה בדומה לפעילות רוויית הכרסום המוסרי כרגב. אך מדוע אין איש בליכוד אשר יקום ויאמר לה - "עד כאן, לכי מאיתנו", זו פסגת הדאגה הציבורית. הרי הדעת נותנת שלאחר תחקירו של דרוקר - רגב תשמח אם אנשי פמלייתה יודיעו לה כי החליטו לקחת פסק זמן ולא יצטלמו עימה. היא תקבל זאת באנחת רווחה.
והרי הדעת נותנת שכל סיעת הליכוד מעוניינת שתטיל על עצמה אילמות מוחלטת לזמן ניכר ולא תיראה בציבור; והרי גם בנימין נתניהו היה חש הקלה ופחות מועקה אילו נעלמה לזמן מה. בוודאי, אם מהלך כזה אינו מתרחש, הרי זה סימן מובהק כי הם סוחטים אישה את רעותה, איש את רעהו, "משורה ישחרר רק המוות", כפי שכתב בהקשר שונה מייסד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן. הם פוחדים זה מזה, ויודעים מדוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו