להתפייס מחדש עם עולם חרב

חמישה ימים אחרי טבח שמחת תורה הלכתי לקנות קפה בארומה. זו היתה הפעם הראשונה מאז אותה השבת שהייתי לבד, בלי הילדים. יצאתי לסידורים חפוזים, ובזמן שהבריסטה הנחמדה הכינה לי הפוך קטן פרצתי בבכי.

הנפש כנראה זיהתה שיש לה הזדמנות לשחרר. הבריסטה ועוד אישה מקסימה שעמדה שם בתור מיהרו אלי. "זו הפעם הראשונה שאני לבד", גמגמתי להן במבוכה, אבל לא היה צריך להסביר. הן הבינו, ואני ידעתי שלבכות באמצע בית קפה זה הנורמלי החדש.

ניסיתי לדמיין השבוע איך ייראו החיים של אחרי המלחמה. עוד שנה, עוד שנתיים, עוד חמש - מתישהו זה יהיה מאחורינו. השכול יהיה פחות טרי. האובדן יהפוך לחלק מהחיים. דיוני שולחן שישי על התחקירים שעוד יפורסמו יהפכו סוערים פחות. הטריגרים הקטנים ילכו וייחלשו. הלב שלנו לא יקפוץ מכל אופנוע רועש.

ניסע ל"דרום אדום" ולחברים הטובים בקריית שמונה. נזכור איך מפעילים את השריר הזה שנקרא "שגרה" - לא שגרה מדומה, קפוצה, רוויה בהודעות על אזעקות וב"הותר לפרסום". שגרה אמיתית, כזו שאולי מכסה על כאב גדול, אבל אמיתית. האמת? זה נשמע לי כמעט בלתי אפשרי. מזל של"ג בעומר היום.

רבי שמעון בר יוחאי מזוהה אולי היום יותר מכל עם מדורות ל"ג בעומר או עם ספר הזוהר, אבל הדבר שהוא הכיר יותר מכל בימי חייו היה החורבן. הוא ראה בנפילתה של מה שנשאר ממדינת ישראל השנייה, ואת הדיכוי האכזרי של מרד בר כוכבא.

הוא היה עד לנהרות הדם, לחללים שלא היה אפשר להביא לקבורה, לשיירות השבויים שהובלו לרומא ונמכרו לעבדות. הגורל היהודי שנרמס תחת עוצמתו של הצבא החזק בעולם היה גלוי לו היטב. וגם הייאוש. כשדיבר נגד הרומאים, הוא נאלץ להימלט עם בנו למערה ולהסתתר בה עד יעבור זעם.

אחרי 12 שנים שבהן השניים שהו במערה, שבה למדו תורה וניזונו מעץ החרובים הסמוך - הוא כבר לא יכול היה להסתכל על העולם אותו הדבר. איך אפשר לסבול עולם שממשיך כרגיל? איך אפשר לסבול את הקטנות ואת החולשה האנושית, ואת השגרה ואת ההרגל? איך יכול להיות שהעולם לא פוסק ממסלולו אפילו לרגע אחד? רבי שמעון, מספר התלמוד, לא יכול היה לשאת את המראה של אנשים "חורשים וזורעים", את העיסוק בקטנות. כל דבר שהסתכל עליו - נשרף.

זה לא ממש משנה אם נשרף באמת או שמדובר בדימוי; את התחושה הזו - כפי ששר אמיר דדון, "שייסחף החול, שיישרף הכל" - אנחנו יכולים להבין היטב. הדימוי הזה, של אדם שיוצא ממערה ונדהם ומזועזע לראות העולם ממשיך כרגיל - צרוב לנו מתחת לעור. איך אפשר בכלל להרגיש אחרת?

אצל רבי שמעון ובנו היה זה קול שמימי שגער בהם: באתם להחריב את העולם?! לא צריך, תחזרו למערה. ואכן, הם חזרו למערה למשך שנה שלמה נוספת - וממנה יצאו אחרים.

את התחושה הזו - כפי ששר אמיר דדון, "שייסחף החול, שיישרף הכל" - אנחנו יכולים להבין היטב. הדימוי הזה, של אדם שיוצא ממערה ונדהם ומזועזע לראות העולם ממשיך כרגיל - צרוב לנו מתחת לעור. איך אפשר בכלל להרגיש אחרת?

יהודי שממהר לקראת שבת ובידו שני ענפי הדס הזכיר לרבי שמעון שאף על פי שנדמה שהעולם חזר לקטנותו - האנושות ממשיכה לאחוז גם ברעיונות גדולים וללכת לאורם. המעשים הגלויים מחפים לא פעם על מעיינות נסתרים של עומק ומשמעות. אחר כך הלך רבי שמעון ולימד את עם ישראל את תורת הסוד.

תמיד אהבתי, והשנה יותר מתמיד, את דמותו חסרת הפשרות של רבי שמעון. הוא מלמד אותנו ש"להתקדם" אין פירושו לטייח. שאפשר להיות מלאי כעס ובוז כלפי העולם, שאפשר לרצות לשרוף הכל - אפשר אפילו לשרוף - ושאפשר גם, לאט־לאט, להתפייס. לבקש תיקון. ללמוד לחיות מחדש, ללמוד לקבל מחדש את המציאות על כל מגרעותיה, על כל חסרונותיה. אפשר לחזור להסתכל סביב בעין טובה. עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.