כיבוי צופים

לפני כמה עשורים עלה בכנסת רעיון: להפוך את השיר "שחקי שחקי", שנכתב באודסה על ידי המשורר שאול טשרניחובסקי, להמנון המדינה. הרוח האוניברסלית של השיר עמדה מול הרוח היהודית של "התקווה", ורבים ראו בו מייצג ראוי יותר למדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית.

גם בטקס כיבוי המשואות הוא זכה לביצוע יפה במיוחד של הזמרת רונה קינן בצמוד להמנון.

בשיר, שנכתב במקור מתוך אילוץ יהודי באזור מוכה הפוגרומים של אוקראינה במאה ה־19, אזכור היהדות מינימלי. ממש כמו הייצוג שלו בדמות חובש הכיפה היחיד בטקס כיבוי המשואות, ג'קי לוי (בן זוגה של נעם דן, ממארגנות הטקס), שהנחה אותו עם לוסי אהריש. מיעוט המזרחים בלט אף הוא בין מכבי המשואות ובקהל. כך גם נוכחותן של משפחות חטופים, שחלקן השתתפו בטקס אלטרנטיבי נוסף שנערך בכיכר החטופים. מארגני הטקס התגאו בו כמייצג אמירות אוניברסליות בעלות משמעות ולא אחדות מזויפת כמו שמשדר מבחינתם טקס המשואות "הביביסטי". אחדות מבחינתם היא היא רעיון בזוי, בעיקר כשהוא נושא נופך לאומי.

טקס הכיבוי יצר הבחנה מודעת בין מי שאכפת לו מגורל החטופים ובין ערלי הלב שמפקירים אותם. עד כדי כך שעל מסך הטלוויזיה המפוצל של קשת 12 סונכרנה הדקה שבה הופיעה המילה הפקרה בטקס בשוני עם המספר 132 בטקס הדלקת המשואות.

בטקס הממלכתי השתתפו רבות מהמשפחות השכולות הטריות, חטופות ששבו מהגיהינום כמו דפנה אלקיים ששרה לצד יובל דיין את "אור", ו־44 משיאי משואה שעזבו את חייהם כדי להציל, לחלץ, לסייע ולרומם את הרוח. אך בסופו של דבר חופש הביטוי גבר על הכבוד הבסיסי לאדם. מי שבחרו להשתתף בטקס הרשמי בוזו על בחירתם. המהות נשכחה ונותרה רק אותה מחאה מוכרת נגד נתניהו וממשלתו.

"בקפלן ביצרנו את הדמוקרטיה הישראלית", אמרו המוחים כבר לפני שנה בטקס המשואות האלטרנטיבי שערכו ברחוב קפלן בתל אביב, במקביל לטקס בהר הרצל.

גם השנה ראינו את מחאת קפלן על ספידים. כפי שציינה אחת מפעילות קפלן הבולטות: "בטקס כיבוי המשואות הוקמה מדינת ישראל". לגבי השאר - שיישארו ביהודה.

במהדורת החדשות של קשת 12 טען ירון אברהם שכל מרכיבי טקס הדלקת המשואות היו נכונים ורבי עוצמה, אבל "היד הנעלמה שערבבה את המרכיבים גרמה לכך שהם לא יכולים לרדת בגרון". אותה יד לא נעלמה בכלל היא כמובן מירי רגב. אולי הסימבול של הסטריאוטיפ של האישה המזרחית, זאת שלא "יורדת בגרון", כמו כל משיאי המשואות והקהל שצפה בהם. בסוף טקס הכיבוי הודלקה "משואת התקווה לחיים חדשים". מהי התקווה? רגרסיה למדינה שבה יש רק תרבות אחת, רק דרך אחת לדבר, להתבטא, למחות, להרגיש (אם בכלל). או במילים שמוחי קפלן אוהבים לצטט: מה שווה המדינה אם אנחנו לא שולטים בה? טקס כיבוי המשואות מתחזה למשהו שהוא לא. אבל לא רק הוא.

בסוף טקס הכיבוי הודלקה "משואת התקווה לחיים חדשים". מהי התקווה? רגרסיה למדינה שבה יש רק תרבות אחת, רק דרך אחת לדבר, להתבטא, למחות, להרגיש (אם בכלל). או במילים שמוחי קפלן אוהבים לצטט: מה שווה המדינה אם אנחנו לא שולטים בה? טקס כיבוי המשואות מתחזה למשהו שהוא לא. אבל לא רק הוא

גם התקשורת התחפשה למשהו שהיא לא: אקסטרה רגישה ושואפת לבטא כמה שיותר קולות בחברה הישראלית מתוך המגוון שלה עצמה. עיתונאים מיהרו והכתירו את הטקס בשוני כמייצג העם, ככזה המאתגר את המשטר הדכאני. נוצרה לכאורה מדורת שבט חדשה, אך לא רק בעצם קיום הטקס אלא גם באמצעות הצפייה המשותפת בו וההתכנסות סביבו כביטוי אותנטי לרחשי העם.

בפועל, מדובר בטקס בדלני שמטרתו לחזק (בעיקר מוסרית) את הציבור החזק, ולהמשיך אותו קו של הפרדה ופילוג, קו שהתעמעם ב־7 באוקטובר. העובדה שהטקס התמקד בחניקה של האש סמלית מאין כמותה. מדובר באקט אלים שממחיש את השאיפה לחנוק כל קול אחר מלבד זה של מארגני הטקס/מוחי קפלן. ובכל זאת, בדברי המנחה לוי ניכר הטון האפולוגטי. אולי גם הוא הרגיש קצת לא נעים לכבות את האש שלנו.