מאבדים את הצפון

והבוקר שוב "סתם יום של חול" במצב מלחמה, ושוב זורים חול בעיני הציבור. במחלוקת הלאומית מביאים הצדדים טיעונים חלקיים. למשל, יריב אופנהיימר, מבכירי שלום עכשיו ומפגין מתמיד, העיר שלשום נכונה ש"הארץ שינתה פניה", אבל דילג על החצי השני של המשוואה - שהעולם האנטישמי המכיל טרור פלשתיני לא שינה פניו, וגם זה נכון.

מוסכם שב־7 באוקטובר הממשלה וצה"ל ושב"כ מעדו וגררו את האומה עימם למפולת, אך בבוקר שלמחרת החלו גורמי הביטחון להתאושש וניהלו מלחמה מסובכת בהצלחה ניכרת. לא כן הממשלה - היא היססה וגמגמה ופקפקה וחמקה מאחריות ייחודית. מה ההבדל בין הממשלה לצבא? זה ניכר בהשוואה בין נוסח קבלת האחריות הצמחוני של בנימין נתניהו בטלוויזיה האמריקנית - לבין דברי הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהיישיר מבט אל השכולים ברחבת הכותל ולא תר אחרי שותפים לאשמה.

הרחובות מלאו בכרזות המטיחות בנתניהו "אתה הראש, אתה אשם" - והמשמעות היא שהכל היה ונשאר בידיו. בשלב הראשון הוא שקל להימנע ממבצע צבאי יבשתי. קשה לנמק, אבל אפשר. זה מצריך עמידה זקופה מול רוח סערה. הוא, כדרכו, נסוג מעמדתו. כך נולד "התמרון", אבל בעירבון מוגבל.

בעוד כל העולם תומך בישראל האבלה על 1,400 הנרצחים - ביבי התיר להילחם בחמאס טיפין־טיפין, היסוס אחר היסוס, ספק אחר ספק, ויזם את נסיגת המדינה מהגליל העליון, שהיה בעבר פאר גאוות הציונות בחניתה ובמנרה, בדן ובדפנה, בקריית שמונה ובשלומי. כאילו ביקש בנסיגה זו לשחד את חיזבאללה שיחדל מהירי. זה הביזיון הגדול ביותר שידעה התנועה הציונית מאז עלו מתיישבי מטולה על אדמתם.

ביבי רצה הכל - וקיבל לא־כלום. זה נובע מאישיותו. יש בה מרכיב בולט של חרדה, בתוספת אנוכיות גדושה

דבר אינו שלם, ועל כן אינו מחזיק מעמד. נתניהו רצה את האזור בלי חמאס - אבל סירב לראות במינהלת הרצועה נציגים מהרשות הפלשתינית. התיר בקול צרוד לכבוש את עזה - וחיכה עם חאן יונס. התיר את חאן יונס - וסיבך את ישראל ברפיח. רצה את בני גנץ וגדי איזנקוט - ונכנע בביזוי עצמי לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר, ומעולם לא קיים בקבינט "משחק מלחמה" כדי ללחוץ אותם לפינה, כך שיאמרו בראש חוצות עד כמה הם מוכנים לסכן את האומה בעימות דיפלומטי וביטחוני עם נשיא אוהד כמו ג'ו ביידן.

ביבי רצה הכל - וקיבל לא־כלום. זה נובע מאישיותו. יש בה מרכיב בולט של חרדה, בתוספת אנוכיות גדושה, שנועדו להשאיר את כתר השלטון על ראשו גם אם הוא חלול לחלוטין, ותוך הכפפת צורכי המדינה לאינטרס האישי שלו לחמוק מכתב אישום פלילי.

חולשה זו ממשיכה להכות בישראל. נתניהו ניהל עם יאסר ערפאת מו"מ פורה, ועתה, בחששו מבן גביר, הוא שולל זאת ומשלים עם המשך שליטת חמאס בעזה; ואם כן - מה לו שהוא בא בטענה למצרים, שבמלאת 45 שנים להסכם השלום שעשו מנחם בגין ואנואר סאדאת מצטרפת למהלך המחזק את הרשות הפלשתינית באו"ם?

גרוע מזה - הנשיא ביידן שגה ועצר משלוח נשק שכבר היה בדרכו לישראל (תומכיה האחרונים ב"ניו יורק טיימס", תום פרידמן ובראט סטפנס, הסתייגו מנשיאם, אף שהם רואים בביבי אשם בגרימת מציאות שחורה משחור זו), אך משזה אירע - ניתן לחשוש מה עוד יופעל נגד ישראל.

ובכל זאת, נתניהו מאפשר לסמוטריץ' לפגוע בביטחון הלאומי ולהימנע מרכישת עוד מטוסי F-35. זה חמור מכל. הרי חלון ההזדמנויות עלול להיסגר בהמשך בלי עסקת מטוסים, ותהיה זו "בכייה לדורות" (ביטוי צורב לעונש שייגזר על האומה בגלל הדוח הפסימי של המרגלים שיצאו לתור את ארץ ישראל).

זה המסר: בעודו רוקח את חוק ההשתמטות של החרדים מצה"ל - חובה להדיחו מראשות הממשלה. לא את הליכוד, שרשאי להרכיב ממשלה, אלא את ביבי, שהפך את מלחמת החרבות למלחמת החורבות.