סינדרום בנט

בעולם הקלישאות של תנועות הנוער הדתיות מקובלת הבחנה בין שני סוגי מנהיגות: זו של משה רבנו - מנהיג מרוחק, בעל השראה נבואית, שיודע "מה העם צריך", ולא "מה העם רוצה"; וזו של אהרן, רודף שלום ואוהב שלום, הקשוב לבריות ויודע להוביל ו"להשפיע מבפנים".

עתה הולך להתווסף לרפרטואר דמויות ההנהגה הדתי־לאומי טיפוס נוסף: הבנטיסטי. זהו הטיפוס שמצליח לשלב את הרע מכל העולמות. הוא גם מנותק וחסר קשר עם הציבור כמשה, וגם פופוליסט כאהרן. זהו מנהיג מיוחד במינו. כזה שאין לו שום בסיס תמיכה ציבורית, ושום מקור לגיטימציה לכהן כראש ממשלה, אבל משכנע את עצמו שהוא דמות היסטורית חד־פעמית.הוא גם יבנה את העגל, וגם ישבור את הלוחות. והכל, כמובן, לשם שמיים.

מי שעוקב אחרי הפרסומים של בנט בתקופה האחרונה, מתקשה שלא לשים לב למגלומניה שהוא אימץ לעצמו. "העם שלי" הוא המוטיב החוזר באינספור סטטוסים בפייסבוק ובראיונות לעיתונות. בנט מדבר כאילו הוא מונרך אבסולוטי או איזה נביא מקראי. נצטט, אם כך, כמה פסוקים: "כשאני רואה את העם שלי סובל בגלל כשלי הנהגה, אני לא יכול לעמוד מנגד"; "אני אוהב את העם שלי"; "העם שלי פצוע, אקדיש את כל חיי לרפא את הקרע". ואלו רק דוגמאות ספורות שמעלה החיפוש הראשון בגוגל.

זו גם ההצדקה שהוא בוודאי מספר לעצמו בכל סבב ההכחשות, השקרים, הספינים, ההטעיות וההונאות. נפתלי בנט משוכנע שהמטרה מצדיקה את האמצעים כמעט בכל מחיר. האידיאליזם הטהרני שעל בסיסו הוא משך את לבבו של הנוער הדתי־לאומי שהעניק לו בשיא 12 מנדטים, הפך כבר לפולחן אישיות עצמי.

לא רק שכל הצרות נובעות מאוזלת ידן של ממשלות הליכוד; אלא שהכל ייפתר ויבוא על מקומו בשלום אם רק נפתלי בנט יהיה האיש ליד ההגה. דרך רחוקה הלך בנט מההבטחה ל"פוליטיקה חדשה" בימי התום של 2013, אל ה"פוליטיקה כהמשך המלחמה" הלניניסטי של מאי 2021.

נפתלי בנט עשוי להיכנס בקרוב למשרד ראש הממשלה עם אפס תמיכה ציבורית, כשאפילו מצביעיו מתחרטים עמוקות, ובלי לגיטימציה דמוקרטית. במסע המגלומני שלו, אנחנו - "העם שלו" - פשוט לא רלוונטיים.