פסח בזמן מלחמה

איך אפשרלחגוג את חג החירותכשחלק מאחינו ומאחיותינו עודם בשבי, איך אפשר לחגוג את פסח בתוך תחושה שאנחנו ממש לא בני ובנות חורין השנה?

כאשר רבים מלוחמינו עוד נמצאים מעבר לגבול ומשפחות רבות יחסרו השנה בפעם הראשונה בן או בת משפחה בשולחן הסדר, איך חוגגים את פסח בזמן מלחמה?

השאלות האלה ריחפו בחלל לפני החג וכעת נוכחות ביתר שאת, מזמינות תשובות שונות.

מצד אחד, חשוב לא לשכוח את מי שאינם איתנו עכשיו ולעשות ככל יכולתנו כדי שכולם ישובו. ומן הצד השני, יש צורך להישען על פסח ולשאוב ממנו תקווה וכוח להמשך המערכה שעוד עומדת לפנינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - והשנה, אין אחד במדינת ישראל שלא יכול להזדהות עם המשפט. כל מי שמהלך על פני האדמה הזו ניצל מהטילים של חמאס, מהמתקפה האיראנית. ורבים מאיתנו ניצלו גם מציפורני המלחמה ממש.

בערב פסח של שנת 1917, בימי מלחמת העולם הראשונה, נידונים כל יהודי תל אביב לגירוש. דווקא בערב חג החירות הם נאלצים לעזוב את בתיהם. חיותה בוסל, שהיתה פועלת עברייה וחלוצה, מתארת את הגירוש במילים האלה - "זו היתה כעין יציאת מצרים – אך כאן, לא לחופש, לא לחירות, אלא לסבל חדש. לחיים קשים בלי תוחלת".

בתוך הסיטואציה הקשה הזו היא בוחרת לנסוע אל אהובה, יוסף בוסל, שנמצא בדגניה. במשך כמעט 11 שנים הם מתקרבים ומתרחקים, מתלבטים אם להתחתן או לא. ודווקא ברגע הזה, דווקא בזמן המלחמה כשגזירת הגירוש מרחפת מעל היישוב היהודי, הם בוחרים להתחתן.

הם נישאים בערב פסח, בדירה קטנה בטבריה, בלי מוזמנים או חברים, העיקר להתחתן.

וכך כותבת חיותה ביומנה: "המלחמה עם כל מוראותיה מאיימת להשמיד הכל. מי יודע מה מחכה לנו בעתידנו - ומה יילד יום? והנפש עורגת, נכספת, ואולי באמת הגיעה השעה? האין בידנו לעשות מה לרוחנו?"

את המילים האלה אני כמעט יכולה לדמיין רוקדות מול עיניי בעת הזו. כמה סרטונים רצים ברשתות החברתיות, של חתן קטוע רגל שבכל זאת שובר כוס. של לוחמים ולוחמות שמתחתנים במדים לאורך המלחמה הזו.

לצד תחושת החרדה הקיומית שמלווה אותנו בחצי השנה האחרונה, יש גם תחושת הודיה עצומה על עצם זה שאנחנו עוד כאן, צועדים וצועדות על פני האדמה, ורצון בלתי רגיל לנצל את החיים האלה עד תומם.

חיותה ויוסף בוחרים, לצד מוראות המלחמה, לחיות את חייהם, לאהוב, לחגוג, לנצל את החיים. ובמילותיה של חיותה: "בערב פסח זה נראה הכל יותר חגיגי, יותר אינטימי, כי 'החוץ' היה כבד יותר מתמיד".

הלוואי שנצליח לתת מקום בחג הפסח למנעד הרגשות כולו ונמצא את הדרך לציין את החג מבלי לשכוח את כל אלה שזקוקים לנו לכל אורכו

אבל הם לא מסתגרים בדלת אמותיהם. מייד אחרי החג חוזרת חיותה אל המושבה פתח תקווה להתכונן לקראת הגירוש הנוסף ולצייד את המשפחות בכל מה שיזדקקו לו. ואילו יוסף בעלה מסתובב בגליל ואוסף את יתומי המלחמה ואת המגורשים כדי למצוא להם קורת גג ומזון. לצד הרצון להיות זה עם זה ולהביע את אהבתם - הם מסורים לצורכי הציבור בכל ליבם. נשואים גם זה לזה וגם לעשייה הציונית והציבורית.

המילים של חיותה נוגעות בליבי בזמן המורכב הזה, אני רוצה ללמוד ממנה את הריקוד העדין שבין הפרטי לכללי, בין היכולת לחזק ולהתחזק לבין הרגישות לצורכי הכלל ודאגה לכל מי שזקוק לה.

הלוואי שנצליח לתת מקום בחג הפסח למנעד הרגשות כולו ונמצא את הדרך לציין את החג מבלי לשכוח את כל אלה שזקוקים לנו לכל אורכו.