חמאס רוצה כניעה - לא עסקה

המשא ומתן שמנהלת ישראל עם חמאס על שחרור החטופים לא מתקדם, למרבה הכאב והצער, כאבן וצערן של משפחות החטופים ושל כולנו עימן.

ארה"ב, מצרים וקטאר, שנטלו על עצמן את מלאכת התיווך, מעלות חדשות לבקרים נוסחאות חדשות ומתווים משופרים במטרה לרצות את חמאס, ואפילו ישראל מגלה נכונות להגמיש את עמדותיה ולבצע פשרות וויתורים - אך חמאס רק מקשיח ומתבצר בעמדותיו ולא מוכן לשום פשרה, ובעצם גם לשום עסקה.

לישראל יש מרחב גמישות גדול משאנו נוטים להניח, משום שעזה הרוסה לגמרי וחמאס הוכה קשות. לכן, השאלה אינה בהכרח אם האש תימשך עד שאחרון גדודי חמאס ברפיח יוכרע - אלא מה יקרה ברצועה ביום שאחרי

חמאס־חוץ, אותם מנהיגי הארגון המתגוררים מחוץ לרצועה במלונות פאר שהעמידה לרשותם קטאר, מגיעים לשיחות עם המתווכים, בקטאר ואף במצרים, אולי כדי לרצות את הקטארים שמממנים ומארחים אותם - אך בעיקר מכיוון שהם יודעים שעצם קיומו של משא ומתן הוא משום תעודת ביטוח חיים עבורם מפני ניסיון של ישראל לחסלם.

אבל שישה חודשים לאחר תחילת המלחמה - ברור לכל שלקרקס הנודד ממלון פאר למשנהו הקרוי "חמאס־חוץ" אין שום משמעות או חשיבות. הרי לא הם שמקבלים את ההחלטות - אלא מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, המסתתר עמוק בבונקר אי־שם בדרום הרצועה מפחד מחיילי צה"ל המחפשים אחריו. הקשר עם סינוואר מקוטע וחלקי, דבר המקשה את ניהול המשא ומתן וגורם להתארכותו. אלא שהבעיה אינה טכנית, ואין מדובר בשאלה של קשר ותקשורת, אלא בשאלה של מהות.

לסינוואר לא אכפת שמתנהל משא ומתן - לתפיסתו יש בו כדי להגביר את הלחץ על ישראל מבית ומחוץ - אבל נראה שהוא לא רוצה בעסקה, אלא בכניעה של ישראל לכל תביעותיו: הפסקת אש וסיום המלחמה, נסיגה של צה"ל מהרצועה, שובם של הפליטים העזתים לבתיהם, שחרור המוני של מחבלים מבתי הכלא הישראליים, ולבסוף - ערבויות וביטחונות לשלומו ולשלומם של אנשיו לאחר סיום הקרבות.

לסינוואר הרי לא אכפת מתושבי הרצועה. עבורו הם בבחינת "שמן על גלגלי המהפכה", וניתן להקריבם למען המטרה. מה שמעניין אותו זה לא כמה מאנשיו עוד ימותו, אלא כיצד תיזכר בספרי ההיסטוריה המלחמה שבה פתח נגד ישראל, ומה תהיה תרומתה בטווח הארוך ובחשבון היסטורי למאבק העיקש שמנהלים הפלשתינים נגד ישראל. אם ישרוד חמאס את המלחמה ככוח שלטוני וצבאי וייצא ממנה כשהוא ניצב על רגליו - בראייתו של סינוואר, יהיה מדובר בניצחון גדול שרק יעודד אותו להמשיך בדרכו.

סינוואר מאמין, כנראה, כי כל עסקה שלא תבטיח את סיום המלחמה היא עסקה "על הקרח". הרי ברגע שישמוט מידיו את הקלף המנצח שבו הוא אוחז כעת - בני הערובה והחטופים - ישראל לא תהסס לרדוף אחריו לאחר שתסתיים ההפוגה הזמנית בלחימה, והפעם בלא שהחשש מפגיעה בחטופים יעצור בעדה.

על הפער הזה - בין נחישות ישראל להמשיך בלחימה לאחר החזרת החטופים עד להכרעת חמאס, לבין רצונו של הארגון לקנות לעצמו חסינות ולהביא לסיומה של המלחמה - לא ניתן לגשר. לפיכך, אפשר להגיע לסיכום מקומי ומוגבל בדומה לעסקה שאליה הגענו בתחילת המלחמה, אבל כנראה לא הרבה מעבר לכך.

אלא שלמען האמת, לישראל יש מרחב גמישות גדול משאנו נוטים להניח, משום שעזה הרוסה לגמרי וחמאס הוכה קשות. לכן, השאלה אינה בהכרח אם האש תימשך עד שאחרון גדודי חמאס ברפיח יוכרע - אלא מה יקרה ברצועה ביום שאחרי. התשובה לשאלה זו מצויה לא רק במישור הצבאי, אלא גם בזה המדיני, והדבר מעניק לישראל יכולת גמישות ותמרון.

מה שברור הוא כי לישראל חובה מוסרית להפוך כל אבן במאמץ להשיב את החטופים, שאותם הפקירה ב־7 באוקטובר. שובם יהיה ניצחון של ישראל ושל הרוח הישראלית, ונדבך חשוב בניצחון שנשיג על חמאס.