שליחי האמת של פלשתין

יותר מ־100 אלף איש חתמו בשבוע האחרון על עצומה הקוראת לשלול מצלם סוכנות אי.פי (AP) עלי מחמוד את הפרס היוקרתי,שבו זכה מטעם בית הספר לעיתונות באוניברסיטת מיזורי(POY) על צילום חטיפתה של שני לוק ממסיבת "נובה" ב־7 באוקטובר.

מחמוד היה בין העיתונאים שעודכנו מראש על המתקפה, ושידרו ישירות מהטבח ומההתעללות במשך שעות ארוכות. כחודשיים לאחר מכן, תחת הכותרת "שליחי האמת", נערך בביירות כנס מטעם התאחדות תחנות הרדיו והטלוויזיה האסלאמיות, שנועד לתמוך באנשי התקשורת בעזה. בכנס, חבר הלשכה המדינית של חמאס ראזי חאמד פרס את משנתה של התנועה בנוגע לאתיקה עיתונאית: "עיתונאי לא צריך להיות ניטרלי, אלא לוחם למען החופש והצדק", אמר. עוד התרברב בכך שחמאס הצליח להפוך את תמונת הקרב על פיה באמצעות שימוש מושכל בתקשורת, וזה מה שהטה את הכף לטובתו בקרב התודעה.

מהדיון באו"ם לפני כחודש בפגיעות המיניות שביצעו מחבלי חמאס, ניסים חזר המום: במקום לעסוק בפשעי המין של חמאס, הדיון הוסט לעיסוק במקרים בודדים של אונס פלשתיניות (שהוכחו לאחר מכן כבדויים)

כמו שאר ארגוני הטרור ברצועה,גם חמאס מפעיל ערוצי תקשורת ומעסיק עיתונאים, שחלקם עובדים במקביל בתאגידי חדשות בינלאומיים כמו CNN, רויטרס וה"ניו יורק טיימס". ב־7 באוקטובר הם חצו את הגדר שנפרצה, ותיעדו פריימים שנכנסו להיסטוריה: שופל שקורע חור בגדר, והמוני עזתים שרצים אל יישובי העוטף; עדינה משה שנחטפה לעזה בפיג'מה, רכובה על אופנוע בין שני אנשי חמאס; ירדן ביבס מגן על ראשו המדמם ממכת פטיש מפני ההמון העזתי, ועוד. בחמאס רצו תמונות מרהיבות, מתוך מחשבה שמדובר בתמונות איקוניות של "ההתנגדות" הפלשתינית.

חמאס מאז ומתמיד שם דגש מיוחד על המלחמה התקשורתית. "במבול אל־אקצא היה לתקשורת תפקיד חשוב ביותר בהבסת הנרטיב התקשורתי במערכה", אמר בכיר חמאס אוסמה חמדן במסיבת עיתונאים בטהרן. במסגרת המאבק של חמאס על הנרטיב, איגוד העיתונאים הפלשתינים מאשים את ישראל בפגיעה מכוונת בעיתונאים, לשם העלמת ראיות וחיסול עדים. זאת גם אחת מההאשמות נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

לצלמי המלחמות יש תפקיד מעבר לתיעוד. צילומים שנויים במחלוקת, כאלה שמציגים את האכזריות האנושית או את הסבל האנושי, בדרך כלל מוצדקים על ידי החובה המוסרית לחשוף את העולם לזוועות. במקרה של צלמי עיתונות ממוסדים - לרוב המטרה היא לייצר שינוי לטובה, ולפעמים אפילו לעורר מחאה ציבורית, כדי להפסיק את שפיכות הדמים. אצל צוותי התיעוד והצילום של חמאס ושאר ארגוני הטרור, המטרה היא לזרוע פחד בתודעה של המוני אנשים, כך שחשיפת הזוועות מטרתה היא דווקא להתפאר בהן.

אביה של שני, ניסים לוק, היה מהראשונים להבין על מה המלחמה. הוא עבר בין כלי תקשורת שונים ברחבי העולם עם שתי תמונות של בתו, האחת לפני מתקפת חמאס והשנייה בטנדר הטויוטה. היה לו בוער להמחיש את הזוועות. כפי שהעיד, זה לא רק צורך אישי, אלא גם קולקטיבי. מהדיון באו"ם לפני כחודש בפגיעות המיניות שביצעו מחבלי חמאס, ניסים חזר המום: במקום לעסוק בפשעי המין של חמאס, הדיון הוסט לעיסוק במקרים בודדים של אונס פלשתיניות (שהוכחו לאחר מכן כבדויים). הנרטיב התהפך, אבל אם הצילום הזוכה הפשיט את שני מאנושיותה - אביה דואג בצורה עקבית להשיב לה אותה.

בהצמדת שתי התמונות יחד ניסים מספר את הסיפור שהוא רוצה, ולא את הסיפור של חמאס. כמה מעוות זה שתמונת הניצחון של הפלשתינים היא של אישה צעירה על רצפת טנדר, שרגליה מקופלות באופן לא אנושי ומעליה חמישה טרוריסטים חמושים. אני זוכרת את הסרטון מאותו היום: שני מובלת לעזה בטנדר, מלווה בהמון שרודף אחריו ומניף את ידיו בצהלות שמחה. חלקם ילדים, חלקם זקנים, כולם מנסים לגעת בגוף של שני, כמה יורקים לעברה. זה היה מחריד, בטח לא משהו שאפשר להעלות על הדעת להעביר כמורשת. ובכל זאת.