הראשים אשמים, משני הצדדים

בין בנימין נתניהו לבין יחיא סינוואר מתקיים זה שנים הסכם ביניים, בלתי חתום אך מומחש. הדגש הוא על ההווה ולא על העבר, על "מתקיים" ולא רק על "התקיים".

לשון העבר אינה צריכה כבר להוכחה. זו הקונספציה של נתניהו, שקרסה ב־7 באוקטובר 2023, ולאחריה נמלאו הרחובות בכרזות המצביעות על אחריותו לכשל - "אתה הראש, אתה אשם". בהסכם זה ביבי קנה שקט בחזית עזה תמורת מיליארדים שהועברו לחמאס. הוא העריך בעזרת הציטוט מקהלת כי "הכסף יענה את הכל", וגרר אחריו את הפיקוד הצה"לי, שקיבל את מדיניותו כאקסיומה שלא צריך לבדוק.

ברור שנתניהו וסינוואר אינם שותפים לדרך ואינם מתאמים ביניהם את צעדיהם. אך הם אינטליגנטים ומבינים שבעתיד הנראה לעין יש להם אינטרס אישי־אנוכי עמוק ומשותף לא להניח למלחמה להסתיים

מדוע הלך נתניהו שולל אחר תפיסה זו? הבירור עימו הוא יותר עניין לפסיכולוג מאשר לחוקר במדע המדינה ובדיפלומטיה.

מבחינה זו המתקפה הברוטאלית שיזם סינוואר אינה מפתיעה. ייתכן כי ההפתעה מצויה דווקא במציאות שנוצרה בהמשך. הסכם הביניים ביבי־יחיא חי ונושם ומתקיים. תוכניות שונו, אבל השותפות איתנה. עתה יש לה שני מרכיבים.

המאפיין החדש - מן הטפל אל העיקר - הוא ששניהם פועלים יותר מבעבר למען רווחתם האישית, ונותנים פחות ופחות את דעתם על טובת הציבורים שאותם שניהם מייצגים. ברור ליושבי נחל עוז וחאן יונס, שדרות ורפיח, כי התנודות בחייהם הנוכחיים הן תוצאה מחתירת שניהם לשרוד כמנהיגי הפירמידות העוינות, ותו לא.

במהות העניין המרכזי, המוכרע על פי נוסחה זו, נמצא עניין עסקת החטופים. הצעות עולות ויורדות, הצדדים נעים בין תביעה לשחרור כללי לבין חלקי, קרבים להסכם אבל ממהרים לרחק ממנו, מפני שביסודו של דבר הציר המרכזי לתקוותם של סינוואר ונתניהו להישאר בשלטון הוא במניעת העסקה. משפחות החטופים מצביעות כראוי על ביבי כעל אחראי להיעדר הסכם, וסביר להניח כי כך טוענים גם העזתים קרובי אסירי חמאס בבתי הכלא הישראליים, שכועסות על יחיא. נתניהו וסינוואר אינם צריכים להידבר ביניהם כדי להבין בקריצה דוממת שהם בצד אחד של המתרס כנגד המשפחות בנגב ובעזה, המצפות בקוצר רוח, ובקוצר נשימה, לעסקה.

חיזוק מסוים לתיאור טרגי זה נמצא בשיח אינטלקטואלי שכמו מצוי ב"משחק מלחמה" אקדמי: בהנחה שישראל זיהתה בבירור את מקום מסתורו של סינוואר והוא מקיף עצמו לפי "נוהל שכן" ב־15 חיילים ישראלים חטופים (בעזה אין בג"ץ האוסר זאת); ובהנחה שניתן לפגוע בו רק בשמיים - האם נתניהו יורה לחיל האוויר להטיל את הפצצות? לכאורה התשובה חיובית. מה הוא סיכון 15 חיילים במלחמה שבה נהרגו כבר מאות מחבריהם? ובכל זאת, נתניהו לא יעשה כן, ולא רק מפני שצה"ל אוסר את "נוהל חניבעל" שלפיו יורים לעבר האויב גם כשחיילים ישראלים בידיו. מבוי סתום.

המרכיב האחר מבוסס על שיתוף הפעולה המובן מאליו בין נתניהו לבין סינוואר, למנוע את מעורבות הרשות הפלשתינית בכינון מנהלה חדשה ברצועה. יחיא מתעב את הרשות הפלשתינית ורואה באבו מאזן אויב. נתניהו שכבר הכיר בה חושש כי ייקרא לנהל עימה משא ומתן לכינון שתי מדינות לשני עמים, ואף שהוא מאמין כי בכוחו לגלגל דיבורים בלי מעשים לאורך ימים, הוא בורח מאפשרות זו אשר תפורר את הקואליציה שלו עוד לפני משבר גיוס החרדים (לאחרונה קראתי מאמר מפתיע ב"אקונומיסט", שאיראן היתה מוכנה לקבל פתרון כזה אם יהיה מקובל על הפלשתינים. הממשלה בישראל לא תנסה אפילו לגשש בטהרן אם הדבר נכון).

ברור שנתניהו וסינוואר אינם שותפים לדרך ואינם מתאמים ביניהם את צעדיהם. אך הם אינטליגנטים ומבינים שבעתיד הנראה לעין יש להם אינטרס אישי־אנוכי עמוק ומשותף לא להניח למלחמה להסתיים, אך גם לא להופכה למלחמת גוג ומגוג בכל פינה במזרח התיכון. הסכם ביניים ביניהם עדיין קיים. עד לפעם הבאה.