ב־28 באוקטובר, היום ה־22 למלחמה, רה"מ נתניהו פרסם הצהרה בשידור חי. הוא חזר על מטרות המלחמה, ציין את צדקת דרכה של ישראל בעימות מול חמאס, והדגיש את הצורך באחדות העם. אך התבטאות אחת תפסה את הכותרות: "לנגד לוחמינו הגיבורים ניצבת מטרה אחת עליונה - להביס את האויב הרצחני ולהבטיח את קיומנו בארצנו... זאת מלחמת העצמאות השנייה".
בשנת ה־76 לעצמאותה, ישראל שוב מוצאת עצמה במלחמה שראשיה רואים בה קיומית. אמנם מחדל אוקטובר 2023 מזכיר את מחדל אוקטובר 1973, בשל הלם ההפתעה והמספר העצום של הנפגעים, אבל אם צדק ראש הממשלה בהשוואה בין מלחמת העצמאות למלחמת חרבות ברזל ואם לא - מיום ליום ההשוואה הופכת יותר ויותר מתבקשת. שכן, מבין כל מלחמות ישראל־ערב, רק הנוכחית מתקרבת באורכה למלחמת 1948. יתרה מזו, גם במלחמה שהבטיחה את קיומנו כאן יישובים רבים מצאו עצמם נלחמים לבד על הגנתם, עומדים על המשמר מול המון ערבי זועם ואכזר. רבים מהם נפלו על הגנת המולדת, ואזרחים יהודים רבים נטבחו בשיירות הסיוע ליישובים הנצורים.
אדוני ראש הממשלה - הגיע הזמן לתת פקודה. הגיע הזמן להחזיר את היוזמה לידינו, ולכפות על האויב תנאי מלחמה ומציאות שיובילו אותו לכניעה, ואותנו להחזרת החטופים ולניצחון
ההשוואה מתבקשת עוד יותר לנוכח העובדה שמאז נובמבר 1947 מצא עצמו היישוב היהודי מתגונן ומגיב במשך חודשים רבים. אבל החל מאפריל 1948, כחמישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, הכוח הצבאי של היישוב נטל את היוזמה והחל להתקיף. מה שסייע לצה"ל שאך זה קם היה ההפוגה הראשונה במלחמה (יוני-יולי 1948), ומשלב זה ואילך נסללה הדרך לניצחון. רק הקהילה הבינלאומית עצרה אותנו, ולא בפעם האחרונה.
מאז 1948, למעט מלחמת יום כיפור, ישראל בחרה ליזום את מלחמותיה. אין זה אומר שהיו אלה מלחמות ברירה, אבל היוזמה, התעוזה והיצירתיות הובילו את ישראל להצלחה בכל אחד מהעימותים עם אויבותיה - מצרים, סוריה, ירדן ולבנון. לאותן התכונות, בתוספת "החוצפה הישראלית", אנו זקוקים עכשיו. אולי כדאי ללמוד מההיסטוריה ולפעול בהתאם.
הנה רעיון: ישראל תכריז חד־צדדית על הפוגה זמנית של שלושה שבועות בלחימה. מבחינתה תהיה זו תקופת המתנה. במהלך ההפוגה יועבר סיוע הומניטרי לעזה בפיקוח מלא של ישראל ובשיתוף עם גורמים זרים כמו ארה"ב, אירופה, מצרים וירדן. בפרק הזמן הזה, ניתן יהיה להסדיר את העברתם של חלק מהפלשתינים שנמצאים באזור רפיח לאזורים אחרים שבשליטת צה"ל, ולדאוג לחולים ולפצועים מבין האוכלוסייה האזרחית. לצד כל אלה, ההפסקה תאפשר לצה"ל להשלים את ההיערכות האחרונה שלו לקראת הכניסה לשלב הסופי של המלחמה - כיבוש רפיח וחיסול מעוזי חמאס האחרונים.
במקביל, ישראל תפרסם את המתווה לשחרור החטופים. יתכבד ראש הממשלה ויחשוף את ההסכמות הישראליות לעסקה - מהו המחיר הסופי שאנו מוכנים לשלם תמורת השבת יקירינו הביתה. פרסום הפשרות הכואבות שאנחנו מוכנים לקבל יוריד מצד אחד את מפלס הלחץ והתסכול בחברה הישראלית, ומנגד - יעניק לישראל את הלגיטימציה לפעול. כאן נכנס גם השלב של המקל - ההכרזה על ההפוגה ועל מתווה העסקה תכלול גם אולטימטום: אם בתום התקופה הנקובה חמאס לא יסכים לשחרר את החטופים, או אף יתעלם ולא יגמיש את עמדותיו במו"מ לעסקה - צה"ל ייכנס לרפיח.
"נילחם על הגנת המולדת, נילחם ולא ניסוג", אמר נתניהו בהצהרתו. "נילחם ביבשה, בים ובאוויר. נשמיד את האויב מעל לקרקע ומתחת לקרקע. נילחם וננצח... זוהי משימת חיינו, זוהי גם משימת חיי". אם זהו יעד המלחמה, אם זוהי משימת חייך, אדוני ראש הממשלה - הגיע הזמן לתת פקודה. הגיע הזמן להחזיר את היוזמה לידינו, ולכפות על האויב תנאי מלחמה ומציאות שיובילו אותו לכניעה, ואותנו להחזרת החטופים ולניצחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו