רק לא טוויטר

שניהם עוסקים בענף העיתונות. בלי שמות. ממש מהטובים. בואו נלך עם זה עד הסוף - אולי הכי טובים.

כל אחד מהם, ביכולותיו, בידיעותיו ובמיוחד בסגנונו, מייצג את כל מה שטוב ויפה - או אולי את כל מה שהיה טוב ויפה - בתקשורת הוותיקה. ראש גדול, רוחב אופקים, כתיבה נהדרת, מזג נעים, נינוחות הדורה ונימוסים טובים.

ומה שמעניין זה שהדברים שהזכרתי מאפיינים את שניהם, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית. אם לדבר כמו סבתא שלי - שניהם עונים על ההגדרה של החתן שכל אם רוצה לבתה. באמת.

ושניהם שייכים למקומות מנוגדים במפה הפוליטית. כרגיל במקרים כאלה, אני לא יודע עד כמה דעותיהם שונות ברמה קיצונית באשר לסוגיות ספציפיות שנמצאות במחלוקת, אבל המיקום שלהם שונה בקיצוניות. הוא כאן והוא שם. הוא שם והוא כאן.

ובימים האחרונים הם מתגוששים בטוויטר כמו שתי חיות, אין לי מילה אחרת. כמו חתולות צווחניות ששורטות ומייללות. גועל נפש. הוויכוח - ענייני כמעט: האחד מאשים את השני בצביעות ובמוסר כפול בהצגתו את דעותיו, השני מכחיש ותוקף ומאשים, הראשון משיב, וכן הלאה. באמת אני אומר לכם - להקיא.

איך קורה ששני בחורים טובים כאלה, באמת מהמשובחים בענף המעצבן וברובו חסר ההשראה הזה, מתגוששים ככה ברמה מביכה ממש?

והשאלה היותר קשה: איך קרה שזה מתקבל בטבעיות כזו? הרי כל אחד מהם, לו היה נוקט חצי מהתוקפנות שהוא נוקט בוויכוח הטוויטרי הזה מעל לבמה או מעל לדפי העיתון המודפס - זה היה מתקבל בסביבה כאילו נסתתרה בינתו, או שהוא שיכור או מסטול. איך בטוויטר זה פתאום מותר?

אז התשובה המיידית היא - טוויטר. השיקוץ הנורא הזה, שלא תואר לו ולא הדר, הוא שמתווה את הסגנון הזה ואת האנרגיה הזו. אבל התשובה הזו היא רק חצי תשובה. מפני שההתגוששות הזו מתרחשת באמת. נכון שהיא מתרחשת רק במרחב ספציפי אחד ומבודד, אבל היא מתרחשת באמת. כלומר, המדיום המרושע הזה לא רק מאפשר את ההתאגרפות הזו - הוא גם מייצר אותה. למה זה לגיטימי?

בימים האלה עסוקים טובי המוחות סביב שאלת היום שאחרי. מעל לפני השטח עסוקים בשאלת היום שאחרי בעזה, היום שאחרי בצבא, בממשלה, בכנסת. אך בסתר עומדת מאחורי כל הדיונים כמעט שאלת השאלות: היום שאחרי בשיח. אפשר די בקלות לייצר החלטה אופרטיבית המקובלת על כולם - לא לטוויטר. הוא רקוב, הוא משוגע והוא מעוות את השיח למקומות לא נורמליים.

טוויטר. השיקוץ הנורא הזה, שלא תואר לו ולא הדר, הוא שמתווה את הסגנון הזה ואת האנרגיה הזו. אבל התשובה הזו היא רק חצי תשובה. מפני שההתגוששות הזו מתרחשת באמת. נכון שהיא מתרחשת רק במרחב ספציפי אחד ומבודד, אבל היא מתרחשת באמת

עובדה - ילדים טובים מבית טוב, שלא תמצא אותם אפילו מרימים את קולם בטלוויזיה, מטילים את מימיהם לעין כל בגסות בטוויטר, וזה נראה להם נורמלי לחלוטין. מקום כזה צריך להישאר מחוץ למעגל הלגיטימיות, ובישראל צמאת השינוי של מארס 2024 זה יכול להיות ישים.

שמישהו ירים קמפיין שאומר: תקללו בטוויטר כמה שתרצו, אבל רק תדעו שההתייחסות אליכם תהיה כאילו נתפסתם יוצאים מבית בושת - ואהיה הראשון לתמוך בו.