לזכור את כולם. חיים. עכשיו

בשבועות הראשונים לאסון האמנו שהפעם זה יהיה אחרת • היה ברור מראש שהסכנה הזו קיימת, אבל רצינו להאמין שבשל גודל הטראומה ועוצמתה הפעם זה יהיה אחרת

גלי עטרי מול תמונות החטופים שהוצבו על הכיסאות באולם בהיכל התרבות (ארכיון), צילום: רפי דלויה

אלפי ישראלים מוצאים עצמם בימים אלה נתקלים ברגעי אימה וכאב. אני מתכוון לכאלה שמצויים מחוץ למעגלי לחימה, שכול או גלות. סתם אזרחים טובים ואוהבי עמם, שמתמודדים היטב, פחות או יותר, עם המצב, אבל מגלים לכאבם ולתדהמתם שהם מסתגלים. שליבם מתחיל להיות גס. שכבר עברו עליהם חמש או שש שעות שבמהלכן הם לא חשבו אפילו פעם אחת על החטופים בעזה.

ככה זה, למרבה הצער. חלק מתהליך ריפוי, גם של יחידים וגם של עם, הוא מנגנוני שכחה והסחת דעת. זה כמעט לא יכול להיות אחרת, אם לא מטפלים בזה. בשבועות הראשונים לאסון האמנו שהפעם זה יהיה אחרת. היה ברור מראש שהסכנה הזו קיימת, אבל רצינו להאמין שאולי בשל גודל הטראומה ועוצמתה, הפעם תישא עימה המערכת הפתלתלה של נפש האדם ונפש האומה איזושהי בשורה שונה. מתברר שלא ממש.

רבות נכתב, ואף אני עצמי התייחסתי לכך מעל עמודים אלה, על הסתירה הטרגית המזעזעת שבין המגמה המבורכת האחת של תהליך הריפוי הלאומי ויכולתו של עם לקום מן העפר, לבין גורלם של השבויים והחטופים. מכל הסתירות והקונפליקטים מסביב, זוהי כנראה המדממת ביותר. די ברור שגורלם של השבויים תלוי במידה רבה בתשומת הלב הלאומית, ותשומת לב זו עומדת בסתירה לתהליך הריפוי הטבעי, שחלק עיקרי בו הוא כוח השכחה. מה קיבלנו? בום. טרגדיה.

זה האויב. האויב הוא שכחת־שגרה.

על הבסיס הזה בדיוק יושבות, בצדק, כמעט כל פעולות המחאה ועצרות התמיכה להשבת החטופים. באופן אבסורדי, גורלם של החטופים נתון בידי הנבלות שמחזיקים בהם, אבל הדרך להשבתם נתונה בידי הממשלה והציבור הישראלי.

כיוון שכך, התפעלתי מאוד מפעולה אחת יפה ומדויקת שנתקלתי בה השבוע. היא סתם כך, יצירתית ומרגשת, אבל היא לדעתי חכמה ואפקטיבית במיוחד כי היא פוגעת בול שם. בנקודה ההיא. זו שנאבקת בנרמול אבל מבינה שאי אפשר למנוע אותו, אז משתלבת בתוכו.

קוראים לזה "מקומם איתנו", והפועל הבולט בכל הפרסומים הוא "הנכחה".

וכך זה עובד: לפני כמה ימים הושקה בהיכל התרבות יוזמה מפעימה. חתום עליה הפרסומאי החברתי יוסי בן טוב בתיאום עם מטה החטופים, והרעיון הוא: בכל הופעה בהיכל התרבות יישארו כיסאות ריקים כמניין החטופים ועליהם תמונותיהם. הכיסאות האלה ייקנו, כמובן, על ידי רוכשים המעוניינים לקחת חלק בפעולה הזו, אבל הם יישארו ריקים. כך, בכל הופעה.

די ברור שגורלם של השבויים תלוי במידה רבה בתשומת הלב הלאומית, ותשומת לב זו עומדת בסתירה לתהליך הריפוי הטבעי, שחלק עיקרי בו הוא כוח השכחה. מה קיבלנו? בום. טרגדיה

זה קרה כבר במוצ"ש בהופעה של שלומי שבת, וזה עתיד לקרות בעוד הרבה הופעות, ומי ייתן שזה יסתיים כמה שיותר מהר כי כבר לא יצטרכו.

אבל הרעיון הוא נפלא והוא מתיישב היטב על המבוכה המסוימת שקמפיין החטופים נקלע אליה. זה המקום הנכון עבורו. הנכחה חכמה, נקודתית, אפקטיבית, שפועלת בתוך הנורמליות של החיים.

החור הזה במרכז האולם צריך להיות חור בליבו של כל ישראלי, כל הזמן. תודה ליוסי ולכל מי שחתום על הקמפיין הזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר