השבוע שבו אנו מציינים את היציאה מעבדות לחירות הוא הזדמנות מצוינת לבחון אם ישראל אינה נמצאת על המסלול ההפוך. הייתכן שיש מכנה משותף לסטארט־אפ שנמכר במיליונים לחו"ל לבין מכירת חברת החלב הגדולה לסינים ולטייקונים שמהמרים על כספי הפנסיה של הציבור?
המשותף הוא התפיסה הכלכלית של "קח את הכסף וברח", כלכלה שמתמקדת רק בטווח הקצר, שלא בונה עתיד בר קיימא ושמטרתה היא לעשות "מכה"; כלכלה שמשקיעה את רוב האנרגיה, החדשנות והמקוריות לא בבניית תעשייה בארצנו, אלא אך ורק בלמכור את עצמה לחו"ל. "כלכלת אקזיט".
מאפיין בולט של "כלכלת אקזיט" הוא שכולם שומעים ללא הרף על נפלאותיה בתקשורת, הנוהגת להאדיר את המצליחנים ש"עשו את המכה" - אך רוב הציבור לא נהנה מפירותיה. זו כלכלה שמיטיבה עם קבוצה קטנה שמתעשרת במהירות, אך לא תורמת לרוב התושבים. כלכלה שמייצרת פערים כלכליים וחברתיים אדירים, אך לטווח ארוך מייצרת חברה של אדונים ושל עבדים.
נשמע מוכר? זו כלכלת ישראל נכון ל־2014. בימי המחאה החברתית ב־2011 יאיר לפיד, אז עיתונאי והיום שר האוצר, יצא במאמר שפתח במילים "אחיי העבדים", שבו ציין שמעמד הביניים הישראלי הפך בעצם לעבד. מאז המצב רק הידרדר.
כולם אוהבים סטארט־אפים, ובצדק. החדשנות, המקוריות והיוזמה השופעות בסטארט־אפים הישראליים הן מקור לגאווה, אולם רובם עוסקים בפיתוחי תוכנה הנמכרים לחו"ל. מטרתם היא לעשות אקזיט מוצלח, לא להקים פה תעשייה שתייצר משרות. זה בסדר כאשר זה נעשה לצד תעשייה מקומית חדישה ומשגשגת; כשכל כלכלת המדינה היא "כלכלת אקזיט", כך זה חמור מאוד.
קברניטי הכלכלה אוהבים לדבר על חוזקה הכלכלי של ישראל, אבל ריכוזיות המשק וכלכלת האקזיט גורמות לכך שפירות הצמיחה נופלים בידי חבורה מצומצמת, ואילו הרוב נאלץ להתמודד עם שכר נמוך ומעליב (50% מהעובדים משתכרים פחות מ־6,400 שקלים לחודש), לעומת יוקר מחיה מהגבוהים במערב, עלות דיור ומזון בשמיים, הוצאות ממשלתיות על שירותי בריאות, חינוך ורווחה שהם בתחתית העולם המפותח ושוק עבודה בלתי יציב. המחאה החברתית הבהירה עובדה חשובה: הדור הצעיר מבין שאין לו עתיד בארץ, והשתקת המחאה לא שינתה זאת. מדובר במשוואה פשוטה: "כלכלת אקזיט" תביא ל"אקזיט" של צעירים.
המצב הכלכלי מכתיב ומחייב אימוץ מדיניות כלכלית ארוכת טווח ובניית תעשייה מתקדמת, שתעלה את פריון העבודה, תתגמל בהתאם ותציע עתיד תעסוקתי לדור הצעיר. עלינו לאמץ ומייד מדיניות כלכלית שתשקיע בפיתוח תעשייה בת קיימא ובמחקר. כל זאת עם הטבות מס משמעותיות לשילוב החדשנות הטכנולוגית בתעשייה. עלינו להשקיע בחינוך טכנולוגי כבר בגיל תיכון כדי להכשיר כוח אדם שיוכל להשתלב בתעשייה. יש צורך דחוף ברפורמה מקיפה במערכת המס כדי להבטיח שהחזקים ישלמו, ושיהיה אפשר להילחם בצורה יעילה בהון השחור.
רתימת החדשנות והמקוריות הישראלית לטובת המדינה, כך שלפחות עשרה מכל 100 סטארט־אפים יכוונו לשילוב טכנולוגיה חדישה בתעשייה - זו כלכלה ציונית; לפתח את שוק ההון, כולל משיכת משקיעים זרים, ולהפנות אליו חלק גדול מסכומי העתק של כספי הפנסיה שלנו להשקעה לטווח ארוך - זו כלכלה ציונית. להנפיק חברות ישראליות בבורסה הישראלית במקום למכור אותן לזרים - זו כלכלה ציונית. הצלחות עסקיות של יחידים הן סיפורים טובים, אבל לא מודל כלכלי. גרמניה של היום, למשל, היא כלכלה מובילה בעולם המערבי בזכות השקעותיה בחינוך טכנולוגי ובתעשייה עם תמריצים לטווח ארוך.
אפשר אחרת: לאמץ מדיניות כלכלית הפועלת למען נכדינו, שתציע עתיד לצעיריה ושבה המושג "אור לגויים" לא יהיה ריק מתוכן. זו העת לבחור.
הכותב כיהן כבכיר בבנק העולמי, כיום ח"כ ממפלגת העבודה ויו"ר ועדת הכלכלה של הכנסתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו