ההונאה הפלשתינית שוב חוזרת

בתדירות של אחת לשנה מאז 2009 מבשרים מנהיגי אש"ף וחמאס על פיוס בין שני ארגוני המחבלים: האחד יליד 1964 בעת ש"הגדה המערבית" שכנה לבטח בידיים ערביות, והאחר יליד 1987 בעזה כהמשך ישיר לתנועת האחים המוסלמים במצרים. מדובר אפוא בהתנגשות רבת שנים בין שני ארגונים השונים בתפיסותיהם האידיאולוגיות: בעוד אש"ף מדבר על מהפכה עד הניצחון - ואחריו הקמת מדינה פלשתינית לאומית על כל שטח המנדט הבריטי לשעבר (כולל ממלכת ירדן), הרי חמאס מצדד בהקמת מדינת הלכה איסלאמית בכל שטח "פלשתין".

שני הזרמים הללו מסכימים בשני נושאים בלבד: הטרור נגד מדינת ישראל הוא לגיטימי לחלוטין, וחיסול הישות הלאומית של העם היהודי הוא צורך שאינו ניתן להכחשה. עם זאת, חמאס רואה היום בטרור דרך יחידה ואין בלתה ל"שחרור פלשתין", בעוד אש"ף אימץ עוד ב־1974 את "גישת השלבים", האומרת בתמצית: יש "לשחרר" חלקים רבים ככל האפשר באמצעים מדיניים, ורק אחר כך לפעול בדרך המאבק המזוין.

ההבדל האידיאולוגי וזה האופרטיבי בין שני הארגונים והתחרות על ליבו של האדם הערבי המתגורר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, הפכו במהלך השנים למקור איבה ועוינות בין השניים. כך כאשר השתלט חמאס על רצועת עזה ב־2007 ורצח בעינויים רבים ממתנגדיו מארגון אש"ף. כל אלה יצרו תהום שאינה ניתנת לגישור. עם זאת, לכל אחד משני השחקנים נכס אסטרטגי שבו מעוניין יריבו: ישראל מנהלת שיחות עם אש"ף מאז הסכמי אוסלו (1993) ורואה בו בצדק או שלא בצדק בן שיח, וחמאס מצידו נהנה מתמיכת ההמונים כפי שמוכיח ניצחון הארגון בבחירות ב־2006 למועצה המחוקקת של הרשות הפלשתינית.

אש"ף לא מסוגל להגיע להסכם עם ישראל, שכן הוא נציגו של מיעוט ברחוב הערבי, וחמאס מצידו אינו יכול לזכות בהכרה כנציג הלגיטימי אפילו של תושבי עזה. כל אלה מובילים את שני הצדדים הניצים לניסיונות בלתי פוסקים לשוחח זה עם זה ולהגיע להסכמים (לפחות חמישה עד עתה), שלא התממשו ואין אפשרות שיתממשו בעתיד. כשם שאש"ף וישראל מנהלים מו"מ עקר כבר שנים כדי למנוע את האשמתם בסיכול "תהליך השלום" בידי הקהילה הבינלאומית, כך נושאים ונותנים הצדדים הערביים כדי שלא לאבד את יוקרתם בעיני ציבור הבית שלהם.

כל אלה מובילים למסקנה הידועה היטב לאבו מאזן ולאסמאעיל הנייה - מדובר בהצהרות ריקות מתוכן ותו לא. הכתובת במקרה זה אינה אפוא הציבור הערבי, שהפסיק להאמין להם. הכתובת הכפולה נמצאת בזירה האזורית והבינלאומית, לרבות הממשל בארה"ב, שהרי המסר לוושינגטון מובן מאליו: אם מזכיר המדינה לא ישכנע את ישראל לחזור לשיחות בתנאים של אש"ף הרי השלטון הבא, זה של חמאס, בוודאי יהיה פחות נוח לארה"ב.

עם זאת, ההודעה על ההסכם פותחת פתח תקווה למאמינים בכנות כוונותיו של אבו מאזן: אין הוא מבשר על ממשלת אחדות לאומית מייד, אלא רק בעוד חמישה שבועות. בדיפלומטיה נקראת התנהגות זו הצבת אולטימטום, כך שהוא מניח שעון חול על השולחן הישראלי ועל זה האמריקני וקוצב חמישה שבועות להיכנע לדרישותיו.

צריך לומר בשולי הדברים, כי גם הסכם מן הפה ולחוץ מצריך מו"מ דיפלומטי משמעותי ואולי ארוך. סביר מאוד להניח כי בעוד נציגי ארגוני הטרור משני הצדדים ישבו אלה עם אלה, דנו נציגים אחרים של אש"ף, מוסווים כ"יוני שלום", עם נציגי מדינת ישראל בריטואל הקרוי "תהליך השלום". אם זו אינה הונאה הרי יש צורך, מן הסתם, להגדירה מחדש.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!