ענף העיתונות הכתובה, מחלוצי אמצעי תקשורת ההמונים בכל העולם, משנה את פניו בעשור האחרון באופן דרסטי. לצד מדיית הפרינט החלו לצוץ מדיומים נוספים כמו עיתוני אינטרנט, מבזקים סלולריים וחינמונים חדשותיים יומיים - עיתונים המחולקים חינם.
בישראל, מאז הקמתה היו עיתונים בתשלום, שחלקם נסגרו אף על פי שלא נתקלו בתחרות מצד חינמונים שהופצו במקביל. בשנות ה־70, החלו מחולקים ברחבי הארץ מקומונים חינמיים של רשתות שונות שהכילו חדשות מקומיות בעיקר והתקבלו בציבור באהדה רבה. מתכונת זו של חינמונים חודשיים, שבועיים או יומיים מצויה בכל העולם המערבי כמתכונת לגיטימית ואהודה, ואיש אינו מעלה על דעתו להגבילה בחקיקה.
בימים אלה מונחת הצעת חוק שנועדה למנוע את המשך קיומם של החינמונים היומיים בישראל. הרקע הרשמי ל"הצעת החוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל" הוא המשבר העמוק שאליו נקלעה העיתונות הכתובה, המתבטא בקריסתם הכלכלית של עיתונים רבים.
יוזמי החוק טוענים, שהקריסה הכלכלית התרחשה לנוכח חלוקתם של חינמונים יומיים במקביל לעיתונים בתשלום ואלה פגעו אנושות בענף. מטרת החוק, אם יאושר, היא לחייב חינמונים שיוצאים בתפוצה רחבה מדי יום בתמורה כלשהי. מתוך הצעת החוק: "לא יוציא לאור אדם, ולא יהיה אחראי להפצה של עיתון יומי בעל תפוצה רחבה בחינם, לתקופה העולה על שישה חודשים מיום תחילת הפצתו בחינם". ובהמשך נכתב "לא יופץ עיתון יומי למרבית חלקי המדינה במחיר הנמוך מ־70% ממחיר של עיתון יומי, שמחירו הוא הנמוך ביותר מבין העיתונים הנמכרים בעלי התפוצה הרחבה".
מבחן הדמוקרטיה
אולם נשאלת השאלה, האם אכן החינמונים הם הבעיה האמיתית שהובילה לקריסתה של העיתונות הכתובה בישראל?
קל מאוד לתלות אשמה בעיתון החינם שהצליח בקלות לנגוס בפלח שוק מוגדר, לטפס בטבלאות הרייטינג ולהיות העיתון המוביל במדינה. קל וחומר כשמדובר במחטף תוארו הוותיק והבלתי מעורער לאורך שנים של העיתון בתשלום.
מבחינת הצרכנים, הרי שאלה אינם מבחינים בשוני באיכות התוכן בין עיתון חינמי לבין העיתון בתשלום. הצרכן הממוצע אינו רואה בידול של ממש בתוכן החדשות, גם נוכח ביקורות של אלה המתעקשים לסווג את "ישראל היום" כעיתון עם אג'נדה. ביקורת זו אינה הוגנת כלפי העיתון בחינם, מאחר שגם לעיתונים בתשלום יש אג'נדה, למשל עיתון "הארץ" המזוהה עם השמאל הפוליטי. אך האם יש לתמוך בסגירתו בגלל האג'נדה הלא פופולרית שלו? להפך, יש להיאבק על זכות קיומו, משום שבדמוקרטיה זכות הציבור לדעת ולבחור איזה מידע לצרוך, גם אם עמדותיו של כלי התקשורת אינן פופולריות.
לטעמי, המשבר בענף העיתונות הכתובה עמוק יותר מההסברים הפשטניים של עיתון חינם או לא חינם. המשבר הוא תוצאה של שבירת ההגמוניה העיתונאית כמקור בלעדי לחדשות כפי שהכרנו עד היום, ובמיוחד לנוכח כניסתו של המדיום המתחרה - האינטרנט.
מדיום החדשות האינטרנטי מביא לצרכנים חדשות מיידיות, מהירות בזמן אמת ובחינם. מדובר במידע אינטראקטיבי, מרשים חזותית, הכולל שימוש באמצעי וידאו ושמע שאין במדיה הכתובה. האינטרנט אינו מוגבל במספר עמודים או מילים לכתבה וגם תוכן שכבר עלה לאוויר יכול להשתנות בזמן אמת ולהתעדכן. לעומתו, העיתונות הכתובה היא מדיה מסורתית, מספר הדפים והמילים בעיתון מוגבל והשימוש בתמונות מוגבל.
ואכן, המשבר בענף התקשורת אינו ייחודי לישראל ומתרחש בו בזמן בכל העולם מרגע כניסתו של האינטרנט כשחקן מרכזי. מגמת ירידת הרווחים הדרסטית בעיתונים היומיים שהחמירה לקראת סוף 2008, הביאה לסגירתם של עיתונים גדולים וקטנים, חלקם ירדו בתפוצתם ל־4-3 ימים בשבוע, אחרים הוצאו למכירה כולל נכסי הנדל"ן שלהם ועוד. בין העיתונים הבולטים שנסגרו עקב המשבר: "חדשות הרוקי מאונטיין" ו"סיאטל פוסט אינטליג'נסר", שהובילו את דעת הקהל בארצות הברית במשך עשרות שנים.
בישראל, יש עיתונים בתשלום שמחולקים גם הם חינם. למשל, העיתון "ידיעות אחרונות" מחולק גם הוא חינם במתכונת מצומצמת במכללות, באוניברסיטאות, בתחנות דלק, ברכבות ועוד. האם זה לא הופך אותו חלקית לחינמון? ומה דינם של העיתונים החינמיים האינטרנטיים, שכל ההבדל בינם לבין חינמון כתוב הוא סוג המדיום שבו הם משתמשים להעברת מידע?
שכל העיתונים יהיו חינם
על פי הצעת החוק שהוגשה, ייקבע מחיר מינימום לרכישת עיתון יומי. לאור זאת, גם העיתון בחינם יידרש לגבות כסף מקוראיו ויפסיק להיות עיתון בחינם. המפסידים הגדולים יהיו הצרכנים שנהנו עד כה מחדשות איכותיות בחינם. במקביל, לא צפויה התאוששות של אותם עיתונים ותיקים ומסורתים שגבו במשך שנים כסף. אלה ימשיכו להיסגר נוכח הקמתם של אתרי אינטרנט חינמיים חדשותיים ומעבר של צרכנים לשימוש במדיה זו.
הפתרון למשבר הוא הפיכת העיתונים החדשותיים היומיים לחינמונים, ובכך הם יוכלו למשוך בחזרה קהל שזלג לאינטרנט בעיקר בגלל המחיר. מהלך שכזה יכול לאושש את הרייטינג ואולי להגיע לפלחי שוק חדשים שעד היום צרכו תקשורת אלקטרונית בחינם.
הכותבת היא מרצה לשיווק ותקשורת במרכז ללימודים אקדמיים וחברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיוטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו