כל יום בשש בבוקר

עוד שבוע נפתח ב"הותר לפרסום". כמו כולם, גם אני התרגלתי לרצד - לנסות לתפוס עם העיניים את השם, הכתובת, הגיל, לראות מהר־מהר אם כל אלו מצלצלים לי בפעמון מוכר, אם הכאב יהיה הפעם קרוב או רחוק. פעם הייתי מנמיכה את הרדיו אחרי צפצוף החדשות. יש לי ילדים מאחורה (אנחנו תמיד מאחרים לבית הספר), ולא רציתי שהם יתרגלו לפתוח את הבוקר עם חיילים מתים.

"כך נראית חברה בריאה", כתב מנחם קלמנזון בבוקר אחרי שהתבשרנו על נפילתם של שמונה לוחמים. קלמנזון לחם בגבורה עם אחיו אלחנן בבארי, ששם אלחנן נהרג.

מה בריא כל כך בבוקר שבו ישראל מבכה שמונה מטובי בניה? "בחברה בריאה חייל נלחם בחזית והאזרח יושב בביתו". אחרי שנים ארוכות שבהן נמנעה המדינה מלשלוח חיילים לקרב מחשש למחיר הכבד, הבנו מאוחר מדי את המחיר האמיתי של השקט המתעתע. ישראל הסכימה לקבל מחדש את העובדה שמישהו מאיתנו יצטרך להיעמד מול האויב הרצחני: או חיילים - או אזרחים.

אך בתוך הדיון האיום על מחירם של חיי אדם והחובה לתעדף חיים מסוימים, אני מנהלת בליבי תמיד דיון נוסף - על הסדירים לעומת המילואימניקים, הצעירים לעומת בעלי המשפחות. האם חברה בריאה שולחת אבות לילדים רכים להילחם ולמות, או דווקא את אלו שעוד לא הספיקו דבר, שמותירים אחריהם הרבה פחות? מאז תחילת התמרון נוספו כמעט 150 יתומי צה"ל לרשימה העצובה בעולם. במקביל, רבים מהורי הנופלים הצעירים מבקשים לבצע קצירת זרע לבנם, כדי שלכל הפחות יהיה פוטנציאל המשכיות לחיים שנגדעו בשלב מוקדם כל כך.

שני סוגי החוסר והכאב הם אינסופיים.

דווקא סיפור שהבן שלי למד בבית הספר השקיט את ליבי (נראה שהוא הקשיב, למרות העובדה שאיחר).

שני אחים קיבלו בירושה שדה, חילקו אותו ביניהם ועיבדו אותו זה לצד זה. אחד היה נשוי ומטופל בילדים, השני רווק.

לילה אחד החליט האח הרווק שאחיו זקוק ליותר פרנסה, והלך בחשאי להזיז את הגבול בין השדות, כך שחלקו של השני יהיה גדול יותר.

היכולת להעדיף את האחר ואת הצרכים שלו על פני הצרכים הקיומיים ביותר שלך, ובעיקר - היכולת לראות את ערכם של החיים בכל שלב, בלי קשר לשאלה של "מה הספקת" ו"מה אתה שווה" - אולי מגדירה יותר מכל את אחוות הלוחמים הצה"לית

דא עקא, הוא פגש שם את אחיו - שהחליט שדווקא האח הרווק זקוק לפרנסה רבה יותר, שכן יש לו דברים מעטים אחרים שימלאו את חייו... ובמקום שבו נפגשו האחים וגילו את מידת אהבת האחים וההקרבה ביניהם, נבנה בית המקדש.

הסיפור לא בדיוק נולד במחוזות יהודיים, אבל זה לא משנה.

היכולת להעדיף את האחר ואת הצרכים שלו על פני הצרכים הקיומיים ביותר שלך, ובעיקר - היכולת לראות את ערכם של החיים בכל שלב, בלי קשר לשאלה של "מה הספקת" ו"מה אתה שווה" - אולי מגדירה יותר מכל את אחוות הלוחמים הצה"לית. חברה בריאה אולי מחליטה לשלוח את חייליה למלחמה, אך לעולם לא טועה ומנסה לחשבן את ערך החיים עצמם. רק ככה אנחנו מצליחים במשך שנים רבות כל כך להחזיק יחד שני ערכים עליונים, שבכל העולם מסרבים להאמין שאנחנו באמת מצליחים להחזיק: מסירות נפש וקדושת החיים.