אין ולא יהיה לנו צבא אחר

לא אהבתי את הכרעת הדין במשפטו של אלאור אזריה. ההסתמכות היתרה על האמירה של אלאור, "איך יכול להיות שהמחבל עוד חי", שנאמרה בין חברים לוחמים, היא מוגזמת. אני מכיר לא מעט חיילים ומפקדים שחירפו נפשם וסיכלו ניסיונות פיגוע, הסבורים כי דינו של טרוריסט הבא להרוג בנו הוא דין אחד - מוות. אם כל אותם מפקדים וחיילים החושבים כך, ולעיתים אף מתבטאים כך, היו נשפטים על גילוי כוונת זדון לאחר פעילותם המבצעית שהצילה רבים מאיתנו - היינו נשארים בשטח עם הרבה פחות גיבורים.

לא אהבתי את הכרעת הדין, כי היא הוציאה את המפקדים ממעגל האחריות המבצעית, המחייב אותם לקבוע נורמות התנהגות מבצעיות יחד עם שמירה על ערכי צה"ל. הרכב השופטים שנקבע למשפט זה נכנס לנעליהם של המפקדים כשרק הראיות עומדות לנגד עיניהם, והרי ברור לכל אחד שקצת מכיר את האירוע ואת הסיטואציה הקרבית הזו, שיש עוד גורמים משפיעים רבים שאינם מתחום הראיות, המונחים על כתפי החיילים ברגעי הלחץ ואווירת הלחימה. המשפט הזה היה מיותר וגרם לנזק יותר משהביא תועלת. המשפט הוא העונש האמיתי לאלאור הלוחם ולנו כחברה.

ההכרעה בבית הדין ניתנה. הרמטכ"ל והמפקדים הבכירים יצטרכו להשקיע זמן ומאמץ, לחזור ולהדגיש את חובתם של המפקדים בדרג השדה לקבל אחריות גם כשיש מצלמה לא ידידותית בשטח, ולא לגלגל את האחריות לבתי הדין. השופטים לא מובילים לוחמים בשדה הקרב. מי שיודע לבקר פצועים וחס וחלילה לנחם משפחות, צריך לדעת גם להבדיל בין כוונת זדון וטעות בשיקול דעת, בין רוע והתפרעות לאי הבנת המציאות המבצעית, ובשל כך לציין לטובה ולקבוע תהליכי שיפור ויישום לקחים, ואם נדרש, אז גם לשלוח למעצר או לפסול ממקצוע לחימה חיילים שלא ממלאים הוראות.

ההכרעה ניתנה, וגם אם אינה מוצאת חן בעיני חלק מאיתנו, עלינו לזכור כי השופטים הם לא האויב, וגם מפקדים שטועים לפעמים, נדרשים ברגעים אלה ממש להמשיך לדבוק במשימה להגן עלינו ועל גבולותיה של המדינה. במדינה דמוקרטית מותר ולעיתים צריך להפגין ולהביע את מורת רוחנו, אך לא במחיר של פגיעה בצה"ל היקר לנו מכל, כי אין ולא יהיה לנו צבא אחר!