החולים שאיש לא התעניין בהם

כשיובל התקשר ל"בזכות" לפני כשנתיים וסיפר שאשתו רווית נקשרת כל לילה במחלקה פסיכיאטרית בירושלים בגלל שהיא צועקת ומקללת, הוא היה מיואש. חבריו לא האמינו שרווית "רק" מקללת ואנשי הצוות הסבירו שהחוק לצידם כי רווית מסוכנת. קשירות ובידוד היו עד לאחרונה חלק מ"ארגז הכלים" הלגיטימי באשפוז הפסיכיאטרי, ונתפסו ככלים שלעיתים אין ברירה אלא להשתמש בהם. מחוץ למערכת אף אחד לא התעניין: לא משרד הבריאות, לא בתי המשפט ולא הציבור.

אולם, חשיפת היקף התופעה בדו"ח "שוברים קשירה" של "בזכות" במארס 2016 הציבה מראה שלא ניתן היה להתעלם ממנה. כל מטופל רביעי נקשר באשפוז, מחציתם יותר מפעם אחת. רובם לא היו אלימים אלא נקשרו, כמו רווית, בגלל שהיו סוערים, מטרידים או לא ממושמעים. בתוך שבועות טיפסה הסוגיה במעלה סדר היום הציבורי, הפוליטי והתקשורתי. מטופלים העזו לספר את סיפוריהם בגלוי ומשפטנים הצהירו שמדובר בהפרת זכויות אדם.

למרות כל אלו יכול היה הממסד הפסיכיאטרי להתבצר ולהדוף. קל מאוד לפקפק באנשים עם תחלואת נפש. קל לטעון כלפי מסנגריהם שהם קיצוניים. קשה להודות שנעשו מעשים שפגעו במטופלים ושהלב כבר אינו נצבט למראה בחור קשור בארבע גפיים, פרוס על מיטה.

אולם במקרה זה, בפרק זמן קצרצר, נעשה שינוי דרמטי. רבים מאנשי בריאות הנפש הישירו מבט לטענות, הביטו פנימה ביושרה והודו באומץ שבמקרים רבים מדי נחצה הגבול. חזון ואחריות כלפי המטופלים הובילו אותם להסכים שנדרש שינוי תפיסה יסודי, ולמרות שהם פועלים במציאות קשה ישנן דרכים חלופיות, הומאניות ומכבדות. אם זה אפשרי בארה"ב, באוסטרליה ובאירלנד, כך גם בישראל.

דו"ח ועדת משרד הבריאות המוגש השבוע למנכ"ל המשרד הוא תוצאה של כל אלו. בכירי המערכת אומרים בעצמם, די! קשירות ובידוד אסורים מעתה, אין להם ערך טיפולי וניתן להשתמש בהם רק במצבי סכנת חיים, אם אין חלופה אחרת ורק לפרק זמן מינימלי. זו אמירה דרמטית, משנה מציאות, שלא היתה אפשרית אלמלא הבנה ערכית ועמוקה. עבודה רבה של הטמעה ואכיפה עוד לפנינו, אולם מה שהחל מקולות בודדים של מתמודדים עומד לשנות בצורה ניכרת את המציאות באשפוז הפסיכיאטרי. לא פחות.

עו"ד שרון פרימור | היועצת המשפטית של עמותת "בזכות"