מהומות הגדר: כבדו שערי עזה

בתחילת שנות ה־80 הזדמן לי לחלוק חדר עם הגנרל והדיפלומט "טומי" ברנס באוניברסיטת קרלטון באוטווה, בירת קנדה. ברנס, שהיה ראש מטה משקיפי האו"ם בישראל בין 1954 ל־1959, הורה לצבאות ישראל ומצרים לא להתקרב לתחום 500 המטרים משני עברי קו הגבול בין ישראל לרצועת עזה. תלם שנחרש באדמה סימן את קו "שביתת הנשק" באותם ימים. 

רכוב על סוסתו יצא רועי רוטברג בן העשרים ואחת בל"ג בעומר תשט"ז (29.4.1956) לגרש מסתננים שחצו את קו התלם וחדרו לשדות נחל עוז. הסוסה חזרה לקיבוץ ללא רוכב. רועי נרצח והחוטפים התעללו בגופתו. הוא הובא לקבורה למחרת היום. 

הרמטכ"ל משה דיין, שהתארח במקום לרגל חתונה של ארבעה זוגות, נשא את ההספד. מדובר באחד המסמכים המכוננים של מדינת ישראל. המסמך מחדד את גורלו העגום של העם היושב בציון, שנגזר עליו "לשאת את שערי עזה הכבדים" כשמשון בשעתו. את הגרסה הבאה, דיין הקליט לאחר מעשה:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים – שערים, אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? 

הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. 

מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום שבו תַּקְהֶה השלווה את דריכותנו, ליום שבו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. 

אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לרגע שבו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו, להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. 

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכָלו לו".

בחדרנו המשותף בקנדה שוחחתי עם הגנרל ברנס על ההספד. כאיש או"ם נאמן גלגל ברנס באיפוק ובדיפלומטיות את האחריות על ישראל. בתגובה תליתי בחדר את התמונה הידועה של הילד מגטו ורשה המרים ידיו בכניעה בפני מבקשי נפשו. 

אירועי השבוע האחרון הזכירו לי את השיחה ההיא, את ההספד ואת נסיבות מותו של רועי רוטברג. הכל השתנה והכל נשאר כשהיה. בהיעדר השלמה של הצד השני עם זכות קיומנו, נגזר עלינו ועל אויבינו להמשיך לשאת את העול הכבד של שערי עזה.

פרופ' אברהם דיסקין הוא מחבר הספר "חלומות מתיבת הזיכרונות"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו