רק מדינה רווחה מבטיחה חירות

לאחרונה פרסם המדור הכלכלי של "ישראל היום" שלושה מאמרים נגד הצעות חוק של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). הצעת החוק לביטול מנגנון הנומרטור, המגביל את הוצאות הממשלה באמצעות נוסחה מתמטית אקראית, מתוארת על ידי אמציה סמקאי כהצעה שתגדיל את הגירעון "באופן קבוע וחסר תקנה". הצעות חוק נוספות לפטור ממע"מ על תרופות ולאיסור מכירת מוצרים במחירי הפסד, מכונות על ידי מיכאל שראל וניסן אברהם "פופוליסטיות ובלתי שקולות, שאין להם מקור תקציבי". ההצעה האחרונה, להעלאת הגמול החודשי לחיילי הסדיר, מתוארת על ידי אמציה סמקאי ושייקה כהן כ"הצעת חוק ריקה, שאינה מפרטת את מקור המימון שלה". טוב שיתקיים בישראל עימות אמיתי בין ההשקפה הסוציאל־דמוקרטית התומכת באחריות המדינה על אזרחיה, ששמולי מייצג, לבין ההשקפה הניאו־ליברלית התומכת בפירוק מדינת הרווחה, שמייצגים הכותבים.

נגד הצעות החוק של שמולי מרחפות שתי טענות. הראשונה, כל פעולה ממשלתית להעלאת שכר ולשירותים חברתיים נדיבים יותר, היא פופוליזם. האמת הפוכה; שיעור ההוצאה האזרחית בישראל, המשקף את השקעת המדינה באזרחיה, נע סביב ה־30% תוצר, והוא כמעט הנמוך ביותר בקרב מדינות ה־OECD, המשקיעות באזרחיהן 40% תוצר בממוצע. ישראל מפגרת מאחורי המדינות המפותחות גם בהשקעה בתלמיד ובממוצע מיטות האשפוז לאזרח. ח"כים הפועלים להרחבת ההוצאה הציבורית אינם "פופוליסטים", אלא מבקשים להפסיק להרעיב את "האיש השמן" הזכור מהמשל של נתניהו בתקופתו כשר אוצר - קרי: המערכות הציבוריות שלנו - ולהשיב את ישראל למסלול המדינות המפותחות מבחינת ההשקעה באזרח. זו גם העמדה המקובלת על הרוב המכריע של אזרחי ישראל. לפי סקר שערכה חברת "סמית" עבור קרן ברל כצנלסון ב־1 במאי האחרון, 77% מאזרחי ישראל מעוניינים בוועד עובדים במקום עבודתם, 60% חושבים שאת עודפי הגבייה ממסים יש להשקיע בהרחבת השירותים החברתיים ולא בהפחתת מסים, ו־78% תומכים במיסוי גבוה יותר על בעלי ההון.

טענה שנייה של הכותבים היא שהצעות החוק של ח"כ שמולי - בדומה להתאגדויות העובדים במשק ולהגבלת שכר הבכירים - פוגעות ב"חירות". חירות המעסיקים לקבוע את השכר, חירות הקניין הפרטי, והחירות לצבור הון מבלי שהמדינה תתערב בחייך. ההפך הוא הנכון; סדר היום הסוציאל־דמוקרטי הוא שחירות אמיתית יכולה להתקיים רק כשהאדם חופשי מעוני, מחולי, מבערות, ורק כשניתנת לכל ילד הזדמנות לממש את עצמו, ללא תלות בהכנסה של הוריו. חירות כזאת יכולה לאפשר רק המדינה באמצעות חינוך ציבורי, שירותי בריאות שוויוניים, עבודה מאורגנת שמציבה בלם בפני ה"חירות" לנצל ולעשוק, וכן גם באמצעות מהלכים כמו שכר מינימום לחיילים, שימנע את החרפה של חיילים המחליפים שמירה בשביל כסף. חתירה למקסימום חירות למקסימום אנשים יכולה לאפשר רק מדינת רווחה.

המנהיגים שכתבו את סיפור ההצלחה הציוני הבינו שמדיניות כלכלית אינה שורת רווח והפסד, אלא הכרעה מוסרית בין התפיסה "כל אדם לעצמו" לבין התפיסה היהודית שכל הישראלים ערבים זה לזה. אפשר לשער כיצד היו כותבים סמקאי ואחרים על החלטת בן־גוריון להנהיג חינוך חובה חינם, על הקמת המוביל הארצי בעלויות אדירות על ידי לוי אשכול, ועל החלטת רבין להשקיע הון תועפות בבניית תשתיות ומכללות ציבוריות בפריפריה.

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית־כלכלית