"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פונדקאות: מה עם זכויות הנשים

,עודכן

ישראל הליברלית והנאורה יצאה השבוע לכיכר, כדי להפגין בקול תרועה בעד זכותם הטבעית וההיסטורית של חברי קהילת הלהט"ב להיות הורים. בעשותה כך, חזרה ישראל הליברלית והנאורה על הרגלה בקודש, והציבה את זכויות הנשים בתחתית שרשרת המזון.

זה כבר הפך לכלל אצבע: בכל פעם שמגזר, הנתפס כ"מוחלש" אצל כוחות הקדמה, מקדם תביעה העומדת בסתירה לזכויות הנשים - נדרשות הנשים לזוז הצידה, דווקא בידי מי שמתיימרות לייצג אותן.

כד להבין עד כמה בוטה התופעה בישראל, יש להכיר עובדות אחדות על פונדקאות בעולם: רוב מדינות מערב אירופה, לצד קנדה, אוסטרליה ומרבית מדינות ארה"ב, עשו מה שמדינת ישראל היתה צריכה לעשות מזמן, ואסרו באופן גורף את הפונדקאות המסחרית. השאלה, האם פונדקאות כרוכה בניצול מעמדי של נשים או מהווה סחר מחפיר באיברים ובבני אדם, כבר קיבלה תשובה; העולם המערבי הכריע וקבע שכן.

פונדקאיות רבות שנכנסו לתהליך, ולוּ כדי לשפר במעט את מצבן הכלכלי, הבינו על בשרן שהתהליך לא מתמצה ב"רחם להשכיר". ההורמונים והטיפולים לקראת ההיריון ובמהלכו, לצד ההיקשרות לעובר - גם אם אינו שלהן מבחינה ביולוגית - גרמו לרבות מהן עוגמת נפש. זו הסיבה שמוצמד להן ליווי פסיכולוגי במהלך ההיריון, גם בחדר הלידה.

עצם המחשבה שגוף האישה יכול לשמש כלי קיבול להשכרה, מדגרת עוברים, הוא שיאה של ההחפצה הנשית: הפונדקאית חדלה מלהיות סובייקט, והופכת לאובייקט מכני, אינקובטור, מכונה.

מצבן של הפונדקאיות מהעולם השלישי אף גרוע מכך - בהרבה מקרים קרוב משפחה "מנדב" אותן לתהליך בעבור בצע כסף. הן שוכבות לעיתים ב"מדגרות קולקטיביות" בזמן ההיריון, וכשנלקח מחיקן התינוק שנשאו ברחמן ומועבר לזוג מערבי בעל ארנק שמן, איש לא מספק להן סיוע פסיכולוגי.

רק בישראל הופך החושך לאור, והאור לחושך - המפגינים למען "זכות הלהט"בים להורוּת" השמיעו עמדה ברורה: זכותו של ההומוסקסואל להפוך להורה באמצעות שירותי פונדקאות גוברת על זכותה של האישה להיות סובייקט אנושי. אחד השלטים שנישאו בהפגנה הביע את המסר באופן מתומצת ומצמרר: "רחם לכל הומו".

מתי ואיך הפכה ישראל לאי של נחשלות אנטי־נשית, ועוד בכסות של ליברליזם נאור? התשובה, כתמיד, נמצאת אצל נציגות הפמיניזם הישראלי בכנסת. פעם אחר פעם משתמשת החבורה הזאת בפעלולי דמגוגיה - דוגמת "מרד חצאיות המיני" או "מחאת נעלי העקב" - כמסך עשן פופוליסטי להסתרת האמת. והאמת היא שחברות הכנסת הללו מפקירות את הנשים ואת זכויותיהן מבלי להניד עפעף, דווקא במקרים שבהן זקוקות הנשים להגנה של ממש.

זה ניכר בהעדפתן של חברות הכנסת את "זכויות הפליט" על פני זכותן של נשות דרום תל אביב לחיים נטולי פחד והטרדה; זה התבטא בשתיקתן הצורמת בפרשת ההטרדות המיניות של אסירים ביטחוניים, שטובתם כנראה קודמת לזכויותיה של סוהרת מוטרדת, נציגת ה"כיבוש"; וזה בולט גם עכשיו, כשהן מעדיפות לשמור את הלהט"בים קרוב לחזה ולקלפי, על חשבון קורבנות הסחר באיברי האישה.

כשחברות הכנסת סתיו שפיר וציפי לבני תומכות במאבקה של קהילת הלהט"ב - הן מבהירות לכולנו אמת פשוטה ומצערת: פמיניזם כשלעצמו הוא לא מילה גסה; הפמיניזם הישראלי, דווקא כן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר