שיטת המינויים בעליון פוגעת בדמוקרטיה

העימות בין המתלוננת ד"ר פורד לבין השופט קבאנו היה רגע שיא בהליכי המינוי של השופט לביהמ"ש העליון של ארה"ב; שילוב של קרקס פוליטי עם הפרעות והטרדות ומשפט שדה, שבו המועמד הושלך לזירה הפוליטית תוך שנלקחו ממנו כלים משפטים חיוניים כגון הליך הוגן, חזקת החפות, ראיות אמינות והתיישנות.

עבור ישראלים מסוימים שימשו המאורעות האחרונים בסנאט הוכחה לסכנה שבמינויים פוליטיים לעליון ולעדיפות שיטת המינויים הישראלית. בעוד בשיטה האמריקני, השופטים נבחרים על ידי הנשיא, בהסכמה ובאישור הסנאט - בישראל השופטים נבחרים על ידי ועדה שהליכיה חסויים, ויש בה לגורמים המקצועיים (שופטי העליון ונציגי לשכת עורכי הדין) רוב על פני הפוליטיקאים.

מה שמתנהל בארה"ב - יש להבינו בהקשר משפטי, פוליטי והיסטורי רחב. שיטת המינויים שם היא חלק ממערכת חוקתית של איזונים ובלמים. ביהמ"ש העליון מחזיק בסמכות לפרש את החוקה האמריקנית ולבטל חוקים הסותרים אותה, ואף הנשיא נדרש להרכין ראשו בפניו. עם זאת, סמכות זו של העליון מאוזנת על ידי הענקת הכוח לנשיא לבחור את השופטים, לאחר ייעוץ והסכמה של הסנאט. מכאן, שהליכי המינוי הפוליטיים והפומביים הם ביטוי לרעיון דמוקרטי של שלטון בהסכמת הנשלטים ונציגיו הנבחרים. השופטים האמריקנים הם נאמני הציבור, וככאלה, נדרשים לקבל את הסכמת נציגיו ולרכוש את אמונם בשימוע פומבי.

עד שנות ה־70 הליכי המינוי לעליון האמריקני לא עוררו עניין ציבורי מיוחד. המצב השתנה בעקבות מעורבות הולכת וגוברת של העליון בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית קשה, ובייחוד בעקבות ההחלטה, שחוקים האוסרים הפלות מלאכותיות סותרים את החוקה. לאקטיביזם שיפוטי זה היו השלכות קשות. הימין זיהה את העליון כיריב פוליטי וכיעד לכיבוש, והשמאל החל לעשות שימוש גובר בביהמ"ש לקידום סדר יום פרוגרסיבי, מה שהוביל לפוליטיזציה קשה של שיטת המינויים האמריקנית.

עם זאת, הבעיה אינה כל כך בשיטת המינויים, אלא בפסיקת העליון, שנטל לעצמו תפקיד של רפורמטור חברתי. למעשה, השיטה האמריקנית עובדת באופן מעורר התפעלות, והרפובליקנים נמצאים כפסע מרוב שמרני מוצק בבית המשפט העליון, שיחזיר אותו למסלולו.

קווי הדמיון בהתפתחות המשפטית בארה"ב ובישראל ניכרים לעין. למן שנות ה־80 בג"ץ החל להתערב יותר בנושאים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים המצויים במחלוקת ציבורית קשה: גיוס בחורי הישיבות, תוואי גדר ההפרדה, הריסת בתי מחבלים, מתן מקלט למסתננים, רגולציה של שוק הגז, ועוד. יתרה מזאת, ב־1995 נטל לעצמו בג"ץ סמכות לבטל חקיקה של הכנסת, ועלול בקרוב ליטול גם את הסמכות לבטל חוקי יסוד. המגמה האקטיביסטית בפסיקת בג"ץ אינה ניטרלית מבחינה פוליטית, ולעיתים קרובות החלטותיו תואמות את סדר היום הפוליטי של השמאל במאבק על דמותה של מדינת ישראל.

אך בשונה מארה"ב, האקטיביזם השיפוטי בישראל אינו נבלם ואינו צפוי להיבלם בקרוב, למרות ניצחונות הימין בקלפי. ניסיונות הימין להשפיע על הרכב שופטי העליון נבלמים, כי שופטי בג"ץ מחזיקים בכוח וטו ומונעים הצטרפות משפטנים העשויים לאתגר את האקטיביזם. יתרה מזאת, המאבק על ביהמ"ש העליון בישראל מתנהל במחשכים, בשל סודיות דיוני הוועדה המונעת ביקורת ודיון ציבורי בתפיסת עולמם של המועמדים, בכישוריהם ובאישיותם.

כך נוצר בישראל מצב ייחודי, שבו שופטי העליון מחזיקים בכוח עצום, ללא איזונים ובלמים וללא אחריות דיווח דמוקרטית כלפי הציבור. מועמדים לשפיטה נדרשים לרכוש את אמון השופטים, ולא את אמון הציבור. אין עוד שיטה בעולם הדמוקרטי, שבה לשופטי ביהמ"ש כוח וטו בשאלה מי יצטרף אליהם. קשה להימנע מהמחשבה, שההתנגדות לשינוי שיטת המינויים נובעת מחשש לאבד כלי רב כוח ליישום סדר היום הפוליטי של מחנה פוליטי מסוים.

ד"ר שוקי שגב הוא מומחה למשפט חוקתי ופילוסופיה של השפיטה, המכללה האקדמית נתניה