מסמך מדנס, המבקר בחריפות את הכשלים המקצועיים והערכיים בצה"ל, מזכיר באופן מצמרר מסמך אחר, מלפני 33 שנה: דו"ח ולד. אל"מ ד"ר עמנואל ולד, ראש מחלקת תכנון לטווח ארוך באגף התכנון בצה"ל, הכין ב־1985 דו"ח ביקורתי וחריף על לקחי מלחמת לבנון הראשונה. בסיכומו טען שצה"ל הפך לגוף מנופח, מנוון וחסר שרירים, ושכושרו לנצח במלחמה הולך ופוחת. אבל החמור מכל הוא שהדו"ח נגנז ולעולם לא נדון במערכת הצבאית. המטכ"ל והעומד בראשו, רא"ל משה הלוי, התעלמו ממנו וסירבו לדון בו אפילו אחרי דרישת שר הביטחון, יצחק רבין ז"ל.
המסמך שחיבר קצין אג"ם היוצא בפיקוד מרכז, אל"מ אלון מדנס, לא עורך ניתוח מערכתי עמוק כמו דו"ח ולד, אבל עולָה מעיקריו בדיוק אותה בעיית יסוד: ליקויים בדרך קבלת החלטות בצה"ל, הנובעת מאי־זיהויים של כשלים ומחדלים פנימיים, והיעדר פעולה מיידית ויעילה לתיקונם. התוצאה היא מכלול של פגמים הזהים לאלה שהוגדרו בדו"ח ולד. העובדה שאל"מ מוערך בצה"ל מותח ביקורת נוקבת על המערכת שלושה עשורים לאחר שאל"מ אחר עמד על אותן הבעיות, צריכה להדאיג את כל מי שהצבא יקר לו. יש לקוות שבניגוד לעבר, הפעם יתקיים דיון בממצאים.
אסור שמסמך מדנס ייעלם בתוך המולת החדשות ואירועי השעה. צה"ל איננו עוד גוף ציבורי מני רבים. מעמדו של הצבא שונה: עצם קיומנו תלוי בו, ולא רק מבחינה ביטחונית. צה"ל ומערכת הביטחון הם מרכז העצבים של החברה הישראלית, ומהווים דוגמה ומודל לחיקוי למערכות אחרות רבות, מעולם התעשייה והעסקים ועד למוסדות החינוך והתרבות. חולשותיו וכישלונותיו משליכים על תחומים רבים נוספים בחברה הישראלית, והשפעתו עליהם מתבטאת לאורך זמן.
הציבור, באמצעות נציגיו בכנסת, בוועדות השונות ובראשן ועדת החוץ והביטחון, חייב לדרוש תשובות מהפיקוד הבכיר. אם הטענות של אל"מ מדנס מוטעות ומטעות, הסבירו לנו במה טעה. ואם הוא צודק, ואכן יש ליקויים ומחדלים, אנחנו תובעים לקבל ניתוח של התנאים שיצרו אותם. והחשוב מכל, הסבירו לנו כיצד מתקנים את הליקויים באופן מיידי ובדרך שתמנע הישנות הדברים בעתיד. הצבא יקר לנו מדי - הן רגשית וערכית, והן כלכלית ותקציבית - בשביל להתעלם מהמחשבה שמשהו השתבש בו.
דו"ח ולד אחד היה צריך להספיק לנו. כעת, אחרי הלחימה האחרונה בעזה ונוכח כלל האיומים הרובצים לפתחנו, אנו רוצים להיות בטוחים שצה"ל יודע לעשות את הדבר הנכון, במקום ובזמן שבהם אסור לטעות.
