1. הניצחון על סרביה הוא ניצחון נאה, בעיקר בגלל הצביון הרומנטי שנצבע הענף בכל פעם שחבורה ישראלית מציגה כדורסל שמתאים ליכולותיה. הוא השאיר את סיכויי ההעפלה בחיים, אבל חייבים להתייחס לשם על גופיות של היריבה. אם ניתן היה להדפיס על גופיות כדורסל מירכאות, על הגופייה הסרבית היה מופיע הכיתוב "סרביה".
הגופות שמילאו את הגופיות הללו התאימו לסטנדרט הכדורסל הסרבי כמו שפיב"א מתאימה לניהול תחרויות בינלאומיות – גדול עליהם בשתי מידות. סשה ג'ורג'ביץ', מתוסכל מרמת הביצוע והטיפול בכדור של הגארדים איתם נאלץ ללכת לקרב, נטול פתרון לאיזורית, ובמחסנית שלו רק משחק גב לסל מקרטע של ראדוליצה. הוא כמעט והסתובב ליציעים לשלוף את אחד מהאוהדים הסרבים שהגיעו לת"א, למשל כומר אורתודוקסי בלבוש מלא, שוער מכבי ת"א פרדראג ראיקוביץ' או אחת מהסרביות המצודדות, שנעלו נעלי עקב של 20 ס"מ, וזרק אותם לפרקט. אם כבר להתבזות אז עד הסוף.
לפני המשחק היתה דקת דומיה למנכ"ל פיב"א פטריק באומן שהלך לעולמו לאחרונה. לאחר המשחק הסרבים היו מוכנים לעמוד שעת דומיה לזכרם של כל מנהלי פיב"א.
2. הניצחון מדגיש את תחושת הפספוס מהקמפיין הישראלי. העפלה לאליפות העולם - מטרה שסומנה על ידי איגוד הכדורסל כחלק מניסיון להעפיל למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 - היתה יכולה להיות הרבה יותר ריאלית אם היינו מנצחים את גיאורגיה בבית, אסטוניה בחוץ, וכמובן שגם את גרמניה.
זימונים לנבחרת הם עניין דינאמי שדורש אינטואיציה לטווח הקצר ואסטרטגיה לטווח הארוך, ותחושת הפספוס נעוצה בזימונים הקודמים של עודד קטש. הוא התמקד בבנייה ולא בתוצאות, מונע מהסיוע של פיב"א שדיללה את סגלי היריבות להעניק העפלה שנייה בהיסטוריה. בהפסדים הקודמים היה חסר ניסיון, ווינריות ואחריות סטייל גיא פניני או חואקין שוכמן בדקות האחרונות, וניצחונות בגיאורגיה ובסרביה נראים כרגע כמו משימה קשה.
3. הפיאסקו במכבי ראשל"צ נרשם היטב אצל הנהלות ומאמנים שיחשבו טוב לפני שיבנו קבוצה סביב גרעין ישראלי דומיננטי, רומנטי ככל שיהיה. אבל בשישי הרומנטיקה שלטה. עם רכז בן 21 שמלהטט בפיק אנד רול, ושחקן ותיק שככל שהגוף שלו יורד ביכולותיו, הווינריות שלו עולה בהתאמה. ההחלטה האסטרטגית של קטש להפקיד בלעדית את תפקיד הרכז בידיו של תמיר בלאט - שגרמה לחיסול הדקות של טימור ולאנחת רווחה עם אי-כשירותו של ל מקל - נותנת אפשרות לראות שחקן צעיר מתפתח מול עינינו.
אם בלאט היה סרבי, היינו אומרים "הסרבים לא מפחדים להפקיד נבחרת בידיים של כשרון צעיר". על חוסר היכולת שלו לעמוד הגנתית מול גארדים זריזים וגבוהים, בלאט מפצה בהיותו כרגע מוח הכדורסל המבריק ביותר בחלק הזה של הים התיכון, ביכולתו למקסם מצבי פיק אנד רול (שימו לב להשעיית הכדרור כדי לקבל החלטה ביציאה מהחסימה), ביחד עם קליעה מרשימה.
אבל הגיבור של שולחנות ארוחות שישי היה גיא פניני, שכדאי שנהנה ממנו כל עוד הוא רץ, באיטיות בגמלונית, על המגרשים. פניני צריך להיות מוכרז רשמית כ'מאדרפאקר' - במשמעות החיובית, הקטלנית - הכי גדול בתולדות הכדורסל הישראלי. זה שדופק את המסמרים בארון הקבורה שלך בלי שאתה יודע איפה בכלל הוא מחזיק את הפטיש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו