בשבוע שעבר הפתיע הנשיא טראמפ כשהכריז כי אף שלארה"ב אין כל סיבה להישאר במזרח התיכון - משום שאינה זקוקה יותר לנפט הערבי - היא החליטה להשאיר את כוחותיה באזור, בשל מחויבותה לישראל. הצהרה זו באה כשבוע לאחר שהסביר כי הוא תומך ביורש העצר הסעודי, למרות מעורבותו בפרשיית רצח העיתונאי חאשוקג'י, משום ש"ישראל תהיה בצרות צרורות בלי סעודיה".
שוב נוכחנו כי בבית הלבן יושב ידיד אמת של ישראל, המחויב עמוקות לביטחונה. אבל הצהרות אלה צריכות להדליק נורה אדומה בירושלים, אף שבוודאי לא לכך היתה כוונתו של הנשיא.
מאז הפכה ארה"ב לידידה קרובה ואף לבעלת ברית של ישראל (היה זה רק באמצע שנות ה־60), הקפידה ירושלים לחזור ולהדגיש כי לעולם לא תבקש שחיילים אמריקנים יילחמו עבורה ויגנו על ביטחונה. עיקרון זה היה מקובל גם על הממשלים האמריקניים, דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד, שהיו נכונים להעניק סיוע כספי ולצייד את ישראל במיטב הנשק והטכנולוגיה האמריקנית, כדי לשמר את יתרונה האיכותי על פני אויביה.
הנשיא טרומן היה הראשון להכיר בישראל כשקמה ב־1948, למרות התנגדות עזה במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה בוושינגטון. שר ההגנה ג'יימס פורסטל העריך שהיהודים יפסידו בקרב, וחשש כי ארה"ב תיאלץ לשלוח כוחות להצילם, כפי שעשתה במלחמת העולם השנייה. הוא אף טען כי הקמתה של ישראל תמוטט את קשריה של אמריקה עם העולם הערבי.
אבל בחלוף השנים הוכיחה ישראל כי ביכולתה להגן על עצמה, וכי היא אף מהווה בעלת ברית, נכס ביטחוני של ממש, עבור ארה"ב. גם ביחסים עם מדינות ערב לא פגע הקשר עם ישראל. אלא שרוחות רעות של פלגנות פוליטית מנשבות כיום בוושינגטון. מחוקקים דמוקרטים תוקפים את ערב הסעודית, ידידה ובעלת ברית ותיקה של וושינגטון, רק בשל רצונם לנגח את הנשיא טראמפ. חוגים שמרניים במפלגה הרפובליקנית, מצידם, שבים ומעלים את הדרישה כי ארה"ב תאמץ מדיניות בדלנית הממוקדת בענייני פנים.
על רקע המתקפות עליו, בחר הנשיא להשתמש ב"נשק יום הדין" והסביר כי מדיניות החוץ שלו מיועדת להגן על ישראל. אלא שאמירה זו עלולה להסיט את האש לעבר ישראל, שתואשם מעתה באחריות לבזבוז כספי משלם המסים האמריקני מעבר לים, וחמור מכך - באחריות לכל הרוג אמריקני בשדות הקטל במזרח התיכון.
ההצהרה בעייתית גם משום שהדברים אינם מדויקים. ארה"ב אינה מחזיקה במזרח התיכון נוכחות צבאית בגלל ישראל, אלא כאמצעי הגנה על ביטחונה הלאומי. כשוושינגטון בחרה להתעלם מהתבססותו של ארגון אל־קאעידה באפגניסטן, היא הותקפה על ידיו בספטמבר 2001. מכאן שנסיגה אל תוככי גבולות ארה"ב לא מבטיחה חסינות מאיומי הטרור והאסלאם הרדיקלי. יתרה מכך, אם אמריקה רואה בעצמה מעצמה עולמית מובילה, הרי שהיא מחויבת לגלות מעורבות בנעשה מעבר לים.
ראוי אפוא שהנשיא טראמפ ידגיש, כי בניגוד לבעלות הברית האחרות - ובראשן מדינות אירופה, יפן ודרום קוריאה - ישראל אינה זקוקה להגנה של חיילים אמריקנים. ביכולתה להגן על עצמה ואף לסייע בקידום האינטרסים של אמריקה באזור ובעולם. זה היה תמיד יתרונה הייחודי של ישראל, וראוי שהוא יושמע בוויכוח הפנימי המתלהט בוושינגטון באשר למדיניות החוץ ותפקידה של ארה"ב בעולם.
