איראן - למחות או לא להיות?

לפני כשנה, ב־28 בדצמבר 2017, החל גל מחאות חברתיות ששטף את איראן לנוכח מצבה הכלכלי הקשה, לצד בעיות שלטוניות קשות ושחיתות. המפגינים גם מחו נגד התערבותה הצבאית והכלכלית של איראן במדינות שכנות, על חשבון הכלכלה האיראנית הקורסת. המחאות המשיכו עד ינואר והמשטר עשה כל שביכולתו כדי שהן לא תתחברנה ליום השנה למהפכה האסלאמית ב־11 בפברואר.

בשנה החולפת, מצבה של איראן רק החמיר. על שלל הבעיות, נוספו העיצומים האמריקנים שאליהם מצטרפות מדינות נוספות החוששות מארה"ב. המצב הכלכלי הביא את ערך המטבע האיראני לשפל חסר תקדים. גם מדינות אסייתיות עם היסטוריה כלכלית ארוכה מול איראן, החלו להתנהג כלפיה אחרת.

קשה לומר שהממסד האיראני לא עשה דבר כדי להיחלץ מהמשבר הכלכלי; אך כפי שרואים הוא די התעלם מהמחאה החברתית וממשיך לעשות ככל העולה על רוחו בזירות המזרח תיכוניות. ואכן, על פניו של הנשיא החייכן, רוחאני, פשטה רצינות תהומית - אך לא כי הוא חרד לגורלה של המדינה, אלא יותר לתכנית הגרעין האיראנית ולעתידה של המהפכה האסלאמית.

בשנה האחרונה הורגשו מחאות נוספות של קבוצות חברתיות, שעבור המשטר הן המשענת האזרחית לשליטתו. בהיעדר פתרונות מידיים לצד הענקת תקווה לטיפול יסודי ומתמשך בבעיות הכלכליות של המדינה, מחאות אלה יכולות לסמן קו שבר ברור בין המשטר לבין אותן קבוצות שאמנם מאוכזבות קשות מהמשטר, אך עד כה המשיכו להיות נאמנות לו ללא סייג.

לכאורה, היינו מצפים כי איראן הפורמלית שחווה את הדיפלומטיה האגרסיבית של הנשיא טראמפ, תניע מהלכים דיפלומטיים כדי להגיע להסדר טוב יותר; הרי האיראנים התהדרו בדיפלומטיה שנונה מול ממשל אובמה ומדינות אירופה. אולם, המציאות היא שחלק ממדינות אירופה עדיין נאמן להסכם הישן מ־2015. זאת, לא מפני שאיראן עומדת בתנאיו, אלא כי קשה לאירופה להסכים עם מדיניות טראמפ או להצדיקה ברמז או במשתמע. המכנה המשותף בין אותן מדינות אירופיות לבין איראן הוא שהן מחכות להסתלקותו של הנשיא האמריקני, בכל דרך שתהיה. אירופה רוצה לעשות עסקים על חשבון הביטחון של המזה"ת ושל העולם כולו, וטראמפ מפריע לזה.

המוסר הכפול של אותן מדינות, לנוכח המשבר הכלכלי המתמשך באיראן, בולט לעין. בעוד איראן עצמה חווה משברים חברתיים עמוקים - זנות סמויה, סחר בסמים, התאבדויות של אזרחים, הוצאות להורג ומרדף שיטתי אחר מיעוטים - הם אינם מזעזעים את אותן מדינות אירופאיות לפעול כדי להכתיב לאיראן הסדר גרעין אחר, שאולי גם יביא אותה לדאוג לעצמה ולבנות את החברה שלה, כפי שמדינה מתוקנת אמורה לעשות.

הכישלון המהפכני מהדהד בכל פינה באיראן. גם חסידי המהפכה האסלאמית בתוך משמרות המהפכה מבינים, שזה רק עניין של זמן עד שהמהפכה תקרוס לתוך עצמה ותתנפץ על ראש כולם. על רבים מהם נאסר לצאת מאיראן ולהעביר כספים לחו"ל, מחשש למפולת שתביא לעזיבה גורפת של העילית המובילה את הקו השמרני במשמרות המהפכה.

למרות שהמשטר מנותק מהעם, לא פחות משהיה השאה עצמו בסוף דרכו, לפני 40 שנה בדיוק, הממסד בטהראן יודע, כי אותה קבוצה שמרנית היוצאת לאחרונה להפגין ברחובות בשל המצב הכלכלי, היא סנונית מבשרת רעות. בהיעדר שיפור משמעותי בטווח המיידי, והעמדת סדר יום חברתי, כלכלי ומדיני בראש סולם העדיפויות, זה רק עניין של זמן שבטנם של חסידי המעגל הקרוב של המהפכה תתחיל לקרקר.

בניגוד ליתר הקבוצות שנותרו עד לאחרונה נאמנות למשטר - הקבוצה הזאת, שעד כה שמרה על המשטר, תהיה פחות סלחנית כלפי אדוניהם, ח'מינאי ורוחאני.

ד"ר רונן א' כהן, הוא ראש המחלקה ללימודי המזה"ת ומרכז אסיה באוניברסיטת אריאל