"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
חיפוש מצביעים לפני גיבוש מצע המפלגה

חיפוש מצביעים לפני גיבוש מצע המפלגה

איילת מיטש
, עודכן

בחירות 2019 ייזכרו יותר מכל בגלל החיבורים המשונים בצורת מפלגות, שנעשו על ידי עשרות אישים הרצים לכנסת, לעיתים בחסדי התקשורת והציבור המתוסכל. מסעות הבחירות שלהם מתנהלים באיפכא מסתברא - חיפוש מצביעים מתלבטים לפני גיבוש המצע. לא בכדי, מסמך הקמת מפלגת בני גנץ ("חוסן לישראל") נראה ריק כמעט לגמרי. הוא לא היחיד שמתקשה לנסח מצע, משום שאלה התארגנויות אד הוק, שתכליתן לפענח את טעם הבוחר, כאילו מדובר בחברת הֶזנֵק שיש לה פתרון ועכשיו מנסה לאתר את הבעיה.

יותר מכל מערכת בחירות קודמת, התמונה נראית כמו אוסף "גימיקים" שרצים לכנסת, חלקם בטיעונים מופרכים ("צדק חברתי", "סכנה לדמוקרטיה"), חלקם אישים ללא עבר מזהיר, המנסים לקושש מנדטים מפלחי אוכלוסייה שהסקרים הגדירו כבעלי עניין חסרי קול. הם יבקשו להיות הקול שלהם בכנסת, או לפחות ינסו לשכנע אותנו שהם כאלה: מפלגת גנרלים להשבת תחושת הביטחון; מפלגת פעילים מטעם עצמם בשם מחאה חברתית מזויפת שתכניס את העם לחובות נוספים בגלל משכנתא של 90 אחוזים או חיזוק המונופולים של ועדי העובדים; מפלגת המְכנה הימני המשותף גם לחילונים וגם לדתיים שרוצים ללכת עם הדתה ולהרגיש בלי; מפלגות "כלבויניק" המורכבות משאריות של שריונים וחיבורים בלתי אפשריים; מפלגות אווירה של עיתונאים; מפלגות "נישה" מקובעות ומפלגות דֶמֶה שאין להן שום הישגים מלבד יחסי ציבור מעולים.

אין חדש תחת השמש. מה שרואים כעת עם הרכבת המפלגות החדשות, אולי אינו מוכר לצעירים ולבעלי זיכרון קצר, אבל מוכר היטב למי שזוכר את מפלגת ד"ש והסיבות להקמתה. זה מגיע תמיד בתקופה שיש בה תחושה של אובדן דרך, של חשיפה מוגברת של שחיתות אמיתית או מדומה, של איום ביטחוני קיומי, של מיאוס מאישים פוליטיים שונים ואמונת שווא באשליה שיש פוליטיקה אחרת ושהמתמודדים בבחירות יביאו אותה.

ב־1977, מוכה וחבולה לאחר מלחמת יום הכיפורים שחשפה את עומק המחדל המנהיגותי והביטחוני, נדהמה ישראל גם מהשחיתות שהתגלתה אצל אנשי הממסד המפא"יניקי כמו יצחק רבין, אשר ידלין ועוד. המפלגה הדמוקרטית לשינוי ידעה רק זאת: הציבור רוצה משהו חדש לגמרי, בעיקר אנשים שאינם פוליטיקאים מקצועיים, המציעים תקווה ודרך חדשה, נקייה יותר, שיוכלו להביא תוצאות.

ד"ש גייסה אישים בעלי שם שהציבור רחש להם כבוד, חלקם לא פוליטיקאים בעליל שרצו לתרום בתקופת משבר. במפתיע, הם הצליחו להכניס לכנסת 15 ח"כים, כמו מרדכי וירשובסקי, סטף ורטהיימר, ייגאל ידין, עקיבא נוף, אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר ועוד. הם לא שרדו יחד כמפלגה והתפצלו לסיעות, עד שד"ש שבקה חיים לגמרי והפכה לאוסף רסיסים, אינדיבידואליסטים כבתחילה, שלא הצליחו להשאיר מורשת כלשהי או להשפיע באמת.

זה עומד להיות גם גורלן של רוב המפלגות הפופוליסטיות בבחירות הנוכחיות, כשיתברר שגם מי שהצליח להיכנס לכנסת, לא ממש יצליח להשפיע. פעמים רבות מדובר בסידור עבודה נוח לאנשים שנדחפים לכך כסמלים ריקים. כמי שאחראים לשליחתם של שליחי הציבור האלה, מגיע לנו הרבה יותר מכך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...