קבוצת נערים בני 20-18 הגיעה לאזור שבו פזורות חלקות שדה המעובדות בידי ערבים. הם התנחלו באדמות ערידה, והקימו שם יישוב בלתי חוקי שנקרא "קבוצת אריה", בניתוק מלא מבועת הציביליזציה של תל אביב.
רוב הנערים לא סיימו תיכון, נפלטו ממערכת החינוך בקהילת מוצאם, עזבו את משפחותיהם בגילי 15-17 והתיישבו בלב האוכלוסייה הערבית - בלי אף מבוגר שינחה אותם וינהלם בחינוך ראוי.
לחם צר ומים לחץ, 40 מעלות ויותר בימות הקיץ, ועימותים תכופים עם ערביי הסביבה. הם חיו בתת־תנאים, אך היו שמחים ונלהבים. אחת מבנות הקבוצה היתה אז בת 18, שהוריה הבורגנים ניאותו לאפשר לה לעזוב את הלימודים ואת הבית בגיל 15, ולצאת למקום לא מיושב, רחוק ומסוכן. היא זו שבישלה את סיר המרק הראשון של "קבוצת אריה", על גבי פרימוס, במים שנשאבו בכדים ממעיין סמוך.
זהו נוער הגבעות - של 1939.
כן, היה זה לפני 80 שנה, בחבל ארץ ערבי שופע מעיינות, שבו האריסים הערבים שילמו את חלק יבוליהם לאדונים עשירים שגרו בשכם וביישובים גדולים נוחים יותר. עמק בית שאן, יתושי מלריה בשפע. אדוניהם של אותם אריסים מכרו את האדמה לגואל הקרקעות חיים שטורמן הי"ד, איש עין חרוד. הנערה שבישלה את המרק הראשון היתה אמי.
כיום, המאחז "קבוצת אריה" ידוע בשמו הרשמי והממוסד: קיבוץ שדה אליהו. אמי בת ה־98 שוכנת בבית ממוזג ומסודר. קיבוץ שדה אליהו על ארבעת דורותיו הוא קהילה משגשגת כלכלית ותרבותית. אבי עליו השלום נהג לומר שבזכות החלוציות הלא חוקית של 1939 חבל הארץ של עמק בית שאן נכלל במדינת ישראל. מי כמוהו יודע: הוא היה אחד מנערי הגבעות של 39', והלך לעולמו לפני שנה בגיל 99, שמח לעת שיבתו הברוכה על חלקו במפעל נוער הגבעות 1939.
מה ההבדל בין נערי הגבעות של 1939 ואלה של 2019? הנוער אותו נוער, אותה מסירות, אותה עצמאות, אותם אומץ ואמונה בעתיד המפעל הציוני וגם אותן התלהבות ואופטימיות, למרות הקשיים הפיזיים.
ההבדל טמון במעטפת הלאומית. בשנת 39' אפילו אנשי מדינת תל אביב ידעו שרק היאחזות בארץ, למרות החוקים האוסרים זאת, היא הערובה היחידה לעתיד המפעל הציוני. זה היה דור שהאמין בייעוד הציוני; השלטון היה זר, אך רוב הציבור תמך בנוער הגבעות והעריך את הקרבתם.
2019. הארץ אותה ארץ, הערבים אותם ערבים, אבל חלק מהדור היהודי שונה. חלקים גדולים בציבור שוב אינם משוכנעים בזכותנו על הארץ, וחזרו להאמין בחסדי הגויים, ובצורך לרצות את האומות ולהיראות נאה בעיני "העולם". ציבור המוטרד מ"ברכותיהן" של מדינות נאורות, שהיו אנטישמיות בעבר וכעת עברו לאנטי־ציונות. ציבור שבמקום לבנות "חומה ומגדל" כמאבק בחוק הזר, נכנע ל"חוק הבינלאומי" אפילו אם אינו קיים. ציבור המשלם מס שפתיים לייהוד הגליל, אך מנוכר לצורך ליישב גם את הגבעות החשופות בשומרון וביהודה, לרבות אלה שאף ערבי אינו מעבד אותן או תובע בעלות עליהן.
במקום הכבוד וההערכה שלהם זכו נערי 1939, קמים קטגורים ומשמיצים המנהלים מסעות תעמולה כעורים נגד נוער הגבעות הנוכחי, ושאר ה"קיצונים" העוסקים בהתיישבות "מחוץ לגושים". במקום לתעל את ההתלהבות והאנרגיה האדירה של ה"קיצונים" לבניית העתיד שלנו בארץ - נלחמים בהם.
הנוער הוא אותו נוער, ה"קיצונים" של היום הם אותם "קיצונים", ורק המעטפת שונה. אך אם ניתן לנוער הגבעות לפעול, נוכל בעוד 80 שנה לחגוג עם עוד עשרות יישובים פורחים ומשגשגים. כמו שדה אליהו החוגג 80, שצמח ממאחז "קבוצת אריה" שהקימו נערי הגבעות בשנת 1939.
פרופ' אלישע האס הוא חוקר ומרצה לביופיזיקה באוניברסיטת בר־אילן
