מתי ילמד המערב משגיאות העבר?

יוזמות השלום שקדמו ל"עסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח־תיכונית, ולשעבד 1,400 שנות הפכפכות, אי־סובלנות ואלימות - להרהורי לב.

המציאות האזורית הגועשת חושפת בערוותם את התובנה המערבית השבויה באשליית "האביב הערבי" ואת הסירוב לקבל את "הצונאמי הערבי" השוטף את המזרח תיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי־ישראלי אינו "הסכסוך המזרח־תיכוני" רחב-הממדים. בניגוד לתפיסה המקובלת במערב, הסוגיה הפלשתינית איננה מוקד זעזועי האזור, ואפילו לא שורש הסכסוך הערבי־ישראלי.

יוזמות שלום מערביות מתעלמות מכך שדו־קיום בשלום ארוך־טווח אינו מאפיין את ההוויה והאזורית. בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי מתייחס לסכסוך הערבי־ישראלי כ"סכסוך המזרח־תיכוני", בפועל מדובר בשלל עימותים בין־ערביים ובין־אסלאמיים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.

מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מ־2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ו־10 מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעיראק - חצי מיליון הרוגים ו־3 מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין איראן לסעודיה - 100 אלף הרוגים ו־3 מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור - 30 אלף הרוגים; מלחמת עיראק־איראן בשנות ה־80 - 800 אלף הרוגים; ועוד.

אף שהר הגעש המזרח־תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור אסלאמי המאיים על כל משטר פרו־מערבי ועל אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלשתיני, שהוא שולי בהקשר הבין־ערבי ובין־אסלאמי.

השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת מעיון במאמרו הקלאסי מ־2007 של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזה"ת. טאהרי הציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעיה? בחינת סכסוכי המזה"ת מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי". למשל, ארה"ב בזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כוויית והבסת סדאם חוסיין ב־1991, כשהתמקדה בניסיון לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי (ועידת מדריד) במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתוללות באיראן ולשדרוג שיתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערביות.

לדברי טאהרי, "ועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי־ישראלי הוא גורם אזורי כבד־משקל המשפיע מאוד על סכסוכים נוספים באזור - ביטוי לאי־הבנה מסוכנת של המציאות... ואשליה". האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב מעדיפים ללמוד מניסיון העבר על ידי חזרה על שגיאות העבר, או הימנעות מהן?