מאכילים את הזאב הלא נכון

כשנחשפה פרשת השמדת מנות הדם של העולים מאתיופיה בחסות החוק, בשנת 1996, היינו חבריי ואני בגילו של סלמון טקה ז"ל. ההפגנות סביב הפרשה תפסו אותנו ערב הגיוס לצה"ל, חולמים על מסלול קצונה שיוביל לשירות קרבי איכותי. אך השבר היה גדול מנשוא. המציאות הישראלית, שהבדילה אז בין דם לדם, הכתה בנו והפכה לחלוטין את תפיסת עולמנו. איבדנו את התמימות, והאמון נסדק. חלק מחבריי, ואני מודה - גם אני, החלטנו להתגייס כי המדינה ואזרחיה יקרים לנו ולא היינו מוכנים להשתמט, אבל איבדנו את המוטיבציה "ללכת לקרבי" ופנינו לתפקידים טכניים ותומכי לחימה.

23 שנים חלפו מאז, ויש אווירה של "פלאשבק", כאילו דם יהודי אתיופי ממשיך להישפך בחסות החוק. התחושה היא שבעיני הממסד, נערות ונערים מקרב הקהילה הם חשודים, עבריינים מועדים. צעירי הקהילה, שלא תמיד מודעים לקיומו של המושג "פרופיילינג", מוטרדים לא פעם בגסות על ידי גורמי אכיפה, המקטלגים אזרחים לפי מוצאם ונראותם. ואותו "פרופיילינג", אותה החשדה אוטומטית של צעירי העדה, הופכת לאפקט פיגמליון, נבואה המגשימה עצמה.

הזעם של יוצאי אתיופיה, ובעיקר צעירי הקהילה, המחאות, ההפגנות - וכן, גם פעולות כמו חסימת צירים - הכל חלק מאותו אפקט פיגמליון. כמו במשל האינדיאני על שני הזאבים שיש באדם, הזאב הטוב והזאב הרע הנאבקים ביניהם: הזאב אשר מנצח, על פי הסיפור, הוא זה שאתה מאכיל אותו יותר. ה"פרופיילינג" הזה, שיש לו גם מטען תרבותי, האכיל במשך שנים את הזאב הרע. כעת אתם מתפלאים על התוצאה?

בדומה לעליות קודמות, גם עולי אתיופיה מתמודדים עם תהליך ההשתלבות בחברה הישראלית. אך צרכיה של הקהילה האתיופית מורכבים יותר מקהילות אחרות: הם צריכים להתרגל לשפה ולתרבות מערבית, עליהם "לסגור פערים" בחינוך, ויש להם אתגרים גדולים בתעסוקה, בדיור, בכלכלה ובבריאות. זהו תהליך ממושך המצריך זמן וסבלנות. חלק משתלבים בצורה טובה בסיוע החיוני של המדינה וארגוני החברה האזרחית, וחלקם מסתדרים בכוחות עצמם. אך כולם רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהמדינה, מכוח האמונה, מכוח היהדות, מכוח הציונות וההיסטוריה. וחלקם, אני מקווה שאף רובם, אופטימיים באשר לעתידם בישראל.

שיעור המתגייסים לצבא בקרב יוצאי אתיופיה הוא הגבוה ביותר ביחס לשאר האוכלוסייה בישראל, קצב ההשכלה האקדמית מאמיר, ועם השנים יוצאי אתיופיה קובעים את מקום מגוריהם בערים וביישובים מגוונים. נישואים בין יוצאי אתיופיה ל"צברים" או עולים ממדינות אחרות הפכו לדבר שבשגרה, ואפילו שיעור יוצאי אתיופיה המשרתים במשטרה הוא מכובד; אין כמעט משפחה מורחבת מקרב יוצאי אתיופיה שאין בה שוטר או שוטרת, קצין או קצינה המשרתים במשטרת ישראל. אינני מכיר עלייה שהקריבה כל כך הרבה כדי להגיע לכאן, ורוצה כל כך להשתלב בחברה הישראלית, כמו עולי אתיופיה.

אך כל התהליך החיובי הזה עומד על כרעי תרנגולת. לרבים, בפרט הצעירים, קשה להשתחרר מהתחושה שהם נתפסים כנטע זר, ולמרות רצונם לא משתייכים באמת לזרם המרכזי של החברה הישראלית היקרה להם. ההרגשה המצטברת היא שנשכחה מלב העובדה שיוצאי אתיופיה אינם שונים מיהודים עולי פולין או הונגריה, עיראק או סוריה, רוסיה או מרוקו - זה רק עניין של גיאוגרפיה. תחושות כאלה פועלות ברקע היומיום כחומר בעירה, ודי בקללה או בביטוי לאפליה, שלא לדבר על הרג, כדי להצית אש.

עם הזמן, המחאה תשקוט. אך אם תימשך מדיניות ההחשדה ה"כתובה" או ה"לא כתובה", וכל עוד שוררת תחושת האי־שייכות, הזאב הלא נכון ימשיך לאכול, ואני חרד שמא בפעם הבאה הוא יחזור זועם אף יותר.

אבי מספין הוא מנכ"ל "טנא בריאות", עמותה לקידום הבריאות של יוצאי אתיופיה.