אהלן וסהלן לחברות הקונגרס

צודק השגריר רון דרמר בהמלצתו להימנע מסערת רגשות ולפתוח את השערים בפני חברות בית הנבחרים הדמוקרטיות אילהן עומאר (מינסוטה) וראשידה טלאיב (מישיגן) - למרות קריאתן להטיל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. עמדתן מנוגדת לעמדת רוב צירי בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון ובבתי המחוקקים במדינות השונות בארה"ב.

ישראל נוהגת להפגין פתיחות בפני עמדות ביקורתיות מצד הרשות המחוקקת בארה"ב, המהווה מקור תמיכה יציב בישראל - לעיתים בניגוד למדיניות נשיאי ארה"ב - שנים רבות לפני הקמת המדינה והופעת השדולה הפרו־ישראלית (איפא"ק). כך היה אפילו ב־1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כאשר מנהיגי הקונגרס הצטרפו ל"עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ישראל גם ערה לכך שלפי חוקת ארה"ב, הרשות המחוקקת שקולה בעוצמתה לרשות המבצעת, ויכולה לכפות את רצונה על הנשיא, כפי שפעלה לסיום המעורבות הצבאית בווייטנאם, אנגולה וניקרגואה או לפתיחת שערי בריה"מ להגירה חופשית.

פתיחות לביקורת אינה משדרת חולשה אלא משקפת נכונות לדון בחילוקי דעות. כך נהגה ישראל כאשר אירחה בעבר מחוקקים ביקורתיים. הסנאטור הדמוקרטי, וויליאם פולברייט (1975-1945), שהיה יו"ר ועדת החוץ, התקבל בברכה למרות התבטאויותיו על "שליטת היהודים וישראל בסנאט" המונעת, לכאורה, הפעלת לחץ מדיני וכלכלי לנסיגת ישראל לקווי 1967.

כך גם הסנאטור הרפובליקני, צ'ארלס פרסי (1985-1967), שהיה יו"ר ועדת החוץ, אשר תמך ב"הערכה מחדש" (שלילית) של מדיניות הנשיא פורד כלפי ישראל, פעל לצמצום סיוע החוץ לישראל, ראה בערפאת "מנהיג מתון" (בשנות ה־80), גינה את ישראל כמדינה שאינה נכונה להתפשר וטען שקשר הדוק עם ישראל פוגע באינטרס ארה"ב במזרח התיכון.

וכך גם הסנאטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'יימס אבורזק (1979-1971), שקרא להשתמש במקל סיוע החוץ כדי להסיג את ישראל לקווי 1967, הזהיר מטיפוח קשרים עם ישראל שפגעו לטענתו במעמד ארה"ב במזרח התיכון, וטען שתמיכת מחוקקים בישראל אינה נובעת מאינטרס אמריקני, אלא ממורא השדולה הפרו־ישראלית, איפא"ק.

בד בבד, מחוקקים בכירים המסתייגים ממדיניות ישראל אינם מונעים ביקורים של נציגי ישראל בלשכותיהם לליבון חילוקי הדעות. לדוגמה, מנהיג הרפובליקנים בסנאט, בוב דול ממדינת קנזס (1997-1961), שפתח את דלת משרדו בפני ראשי ממשלה, שרי חוץ ושגרירים ישראלים, חרף הזדהותו עם לחץ מזכיר המדינה ג'ים בייקר על ישראל, קריאתו לקיצוץ סיוע החוץ לישראל, תמיכתו הנלהבת בסדאם חוסיין עד יום הפלישה לכוויית, האשמתו את ישראל באחריות חלקית לרצח איש ה־CIA היגינס בלבנון ב־1989, ומעורבותו בגרסת 1995 של "חוק השגרירות בירושלים", שאפשרה לנשיא לדחות את היישום כל חצי שנה (עד מימוש החקיקה ב־2019).

כמובן שהסברת הפנים למחוקקות האמריקניות (ודרכן לציבור בוחריהן) מחייבת גם ליידען על זהות בני־השיח הפלשתינים שלהן: מחנכים לשנאה ומסיתים במסגדים, מעורבים בחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים פרו־אמריקניים, ומקורבים לגורמים אנטי־אמריקניים.

דעתן של חברות הקונגרס על ישראל כבר ידועה, וסגירת השער בפניהן לא תשרת דבר. שום רע לא יצמח מביקור שלהן באזורנו. מי יודע, אולי כשהן מלוות בשרן השכל מימין ובאיציק שמולי משמאל, הן יגלו את ישראל האמיתית.