החיבוק של העם נותן לנו כוח להמשיך לחיות

לפני 11 שנים נפצעתי אנושות במבצע עופרת יצוקה. השנים עברו, עברתי תהליך שיקום שבו למדתי מחדש ללכת, לדבר ולאכול, הפכתי להיות אבא, סיימתי תואר ואני עובד כמה שנים עם נוער בסיכון.

11 שנים עברו, אך התהליך לא הסתיים. אני עדיין בשיקום ארוך וסיזיפי, שבו אני מתמודד עם השלכות הפציעה שלי באופן יומיומי; קשה לי להתבטא בעל פה ובכתב, אני סובל מכאבים, מהתקפים אפילפטיים ומקשיים נוספים כתוצאה מהטראומה שעברתי.

כמוני, יש עוד כעשרות אלפי פצועים שמתמודדים יום־יום עם השלכות הפציעה לאורך חייהם.

בעשרות שנותיה של המדינה היא חוותה מבצעים, פיגועים ומלחמות, שבהם איבדה חללים רבים והיא ממשיכה לזכור אותם שנה אחר שנה. לצידם, על אותו מגש של כסף, יש אלפים רבים של פצועים שנושאים עימם את כאב הפציעה שנים רבות.

פעמים רבות אנחנו שומעים בחדשות על מבצע או על פיגוע שיש בו "רק" פצועים ואין הרוגים, ומייד אנחנו נושמים לרווחה. כאשר אני שומע שיש פצועים, מייד אני מבין מה הם עומדים לעבור, והלב שלי מתכווץ. הרבה פצועים מתמודדים עם פציעות נראות לעין כמו עיוורון, קטיעת יד או רגל, אבל יש פציעות שלא רואים אותן, פציעות שקופות, כמו פגיעות ראש ופוסט־טראומה. בפציעות אלה הפצוע נראה טוב מבחינה חיצונית, אבל הוא עשוי להתמודד עם קושי לישון בלילה, עם קשיים בחשיבה ובקבלת החלטות ועם קשיים נוספים שלא כולם רואים אבל הם נשארים לעד.

לפני חמש שנים מדינת ישראל קבעה את יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל. הרעיון למסד יום כזה עלה על ידי אנשים טובים, שרצו להכיר תודה לאנשים סביבם שנתנו מגופם ומנפשם למען המדינה ואזרחיה.

אנו הפצועים זקוקים ליום זה כי החיבוק של עם ישראל נותן לנו כוח להמשיך לחיות, לעבוד, להקים משפחות ולהוסיף טוב בעולם.

ליום ההוקרה משמעות גדולה עבורי. הוא נותן לי את הכוח ומחזק אותי בעשייה היומיומית שלי ובהעברת האידיאל של השירות הצבאי לנוער.

כפצוע צה"ל אני מרגיש שיום ההוקרה חשוב לי מאוד. אני מקווה שהמדינה ומשרד הביטחון יעשו הכל למען הפצועים, בעיקר בטיפול בנכות שממשיכה איתנו למשך השנים והיא קריטית.