אצלנו עוד אפשר לשנות כיוון

איש לא נולד מבעיר עירו. איש לא נולד מפגין סדרתי. איש לא רוצה להפוך ניידות משטרה. ועם זאת, מאחורי המחאות הקשות, האלימות, וגם הביזה וההצתות, מסתתר רצון בסיסי לחיות כשווים בין שווים ולסיים את מעגל הדיכוי מדי השוטרים והממסד. האדם הלבן, המהוגן, מתחלחל מהאלימות. אני מזכיר, עם זאת, שהשחורים ספגו את שפת האלימות מהמורים הכי טובים שהיו להם במשך שנות דיכוי ארוכות - מהאדם הלבן.

קצת כמו אזרחי ישראל הערבים, שנדרשים לגנות כל פיגוע שבוצע על ידי פלשתינים, כך מצאתי את עצמי גם אני בימים אלה מתבקש לגנות את האלימות בהפגנות השחורים ותומכיהם בארצות הברית. כאילו אני הייתי הם. ובכן, אני מסרב לגנות אותם. חוץ מצבע עורנו המשותף, אין לי סמכות לדבר בשמם. אני מזדהה עם הצער העמוק על מותו של אדם בנסיבות מקוממות כאלה, כי אני זוכר את מותם בידי שוטרים של סלומון טקה ז"ל ואיאד אלחלאק ז"ל. המפגינים בארצות הברית, כמו המפגינים מקרב בני הקהילה שלי לאחר הריגתו של סלומון טקה, נדחפו אל הקצה, נבעטו אל התהום החברתית, ובחרו להיאבק על חשבון נוחותם של יושבי בתי הקפה המהוגנים.

ברור שאיני תומך באלימות; אין זו דרכו של האדם המבקש זכויות שוות. אבל הרצון לא לפחד משוטרים ברחוב ולסבול מניכור מתמשך - עלול לגבור גם על הרגש הפציפיסטי העמוק ביותר.

ולשאלתכם, שבוודאי תבוא: התשובה היא כן. האירועים באמריקה עלולים להתפרץ גם בישראל. הזעם שראינו בגל ההפגנות האחרונות שחרר רק מעט מהמתח שהצטבר מתחת לפני השטח. אלימות השוטרים כלפי צעירי הקהילה היא רק סימפטום לבעיה עמוקה יותר. על גזענות נוסח מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, משה צ'יקו אדרי, שאמר "נראה לכם שאתיופים ישחקו במגרש של היהודים", מדלגים כאן בקלילות.

דו"ח הייצוג והגיוון של נציבות שירות המדינה לשנת 2019 חושף נתונים חד־משמעיים. בשירות המדינה מועסקים 80,198 שכירים ב־96 יחידות ממשלתיות שונות, מתוכם כ־2,213 יוצאי אתיופיה. לכאורה לא נתון נורא, כל עוד מתעלמים מכך ש־97 אחוזים מהם מועסקים בדרג הכי נמוך של עובד מדינה. במילים אחרות, יוצאי אתיופיה מתקשים לקבל קידום במקום עבודתם. בכל משרדי הממשלה יש רק שלושה בכירים מקרב בני הקהילה - ניחשתם נכון, במשרד הקליטה.

גם במוסדות הלאומיים לא מונה עד היום שום בכיר מקרב הקהילה. יהודי העולם שתורמים מיליונים למוסדות לא יפגשו בוועידות ובקוקטיילים אדם שחור, למעט אחד או שניים שהובאו כדי לספר סיפור סוחט דמעות ותרומות על עלייה וקליטה בישראל. לצעיר ממוצא אתיופי קשה פי מיליון למצוא עבודה התואמת את כישוריו מאשר מקבילו מחוץ לקהילה. הפכנו בעל כורחנו לסוג של עול על המעסיקים, כי צבע עורנו מפחיד אותם, וכמו שאמר לאחרונה בעל עסק בירושלים - גם את הלקוחות.

אל תבקשו ממני לגנות את האלימות בארצות הברית או להרגיע ש"אצלנו זה לא יקרה". ההיסטוריה שלנו לא כוללת עבדות ודיכוי, אבל בלי שינוי אמיתי ומהיר, תחושות הניכור והתסכול ייכנסו לדנ"א של יוצאי אתיופיה. המסר מאמריקה: אנחנו עוד יכולים לקחת כיוון אחר.

דני אדינו אבבה הוא עיתונאי ומחבר הספר "המסע לא תם"