החרם על אל-ארז: לאיימן עודה אין אומץ

ג'וליה זהר היא אשת עסקים ערבייה מנצרת, שסיפור ההצלחה האישי שלה התחיל כשלקחה על עצמה את ניהול מפעל הטחינה "אל־ארז" לאחר מות בעלה. היא עלתה לכותרות בשבוע שעבר, בעקבות החלטתה לתרום חלק מהכנסות החברה להקמת קו סיוע וקשב בערבית למען צעירים להט"בים במצוקה, שמופעל על ידי האגודה למען הלהט"ב בישראל.

סיפורה של החברה המסחרית הערבית הראשונה שהודיעה על תמיכה פומבית בקהילת הלהט"ב, הפך בתוך זמן קצר לוויראלי. על קירות פייסבוק בעברית זכו ג'וליה, והמותג "אל־ארז" בהובלתה, לשבחים מצד ערבים ליברלים ויהודים. אבל דפים בערבית חשפו תגובות אחרת. "ג'בר חיג'אזי, הבעלים של 'טמרה מרקט'", נכתב באחד מהם, "לא ימכור יותר את טחינה אל־ארז שתומכת בסטיות". רבים אחרים קראו גם הם להחרמת טחינה "אל־ארז" בעקבות המהלך.

ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת שקיבלה כוח עצום מהשמאל הישראלי בבחירות האחרונות, התייחס לנושא בפוסט משלו - בערבית - ועבר מהר מאוד לניגוח "הכיבוש הישראלי": "כמה צביעות יש באלה המבקשים להחרים את טחינה 'אל־ארז', מול השארת כל החברות הישראליות שמתגאות בתמיכתן בהתיישבות ובצבא?".

אך גם על פוסט כזה רופס, שבורח לאזור הנוחות של הסכסוך ואין בו התייחסות מפורשת ללהט"ב, היו מרבית התגובות תוקפניות: גולשים כינו את עודה "תומך בסוטים" ואיחלו לו רע. מנגד, בלטו גם תגובות של ערבים פתוחים וליברלים, שיצאו נגד החושך והשנאה וצידדו בגלוי בקהילת הלהט"ב.

עודה מנסה ללכת בין הטיפות. מצד אחד הוא המנהיג העולה של השמאל הישראלי, שנציגיו נבלעו בבחירות הקודמות אל תוך שברי מפלגות לא ברורות; ומצד שני, הוא היו"ר של המפלגה הקומוניסטית, האתאיסטית, שכלואה בגוף של מפלגה ערבית אסלאמית בעיקרה. משימתו הבלתי אפשרית של עודה היא לחפש נקודת אמצע בין שני קהלים שלא נפגשים אף פעם: השמאל הליברלי והאסלאם הקיצוני. הוא לא יצליח, משום שלא יכולה להיות בין שתי השקפות העולם האלה שום נקודת השקה, ורמות השיח שלהן מתרחשות בעולמות נפרדים לגמרי. מפלגה לא יכולה להתקיים על בסיס סתירות פנימיות אידיאולוגיות חריפות כל כך. למרות הצלחתה האלקטורלית, "הרשימה המשותפת" היא פרדוקס פוליטי שדינו להישאר לא פתור. לא ממנה תבוא הכרעה ברורה בין פתיחות לקנאות סקטוריאלית. לאיימן עודה, שמתיימר להיות מנהיג, ולא רק יו"ר של איזו הכלאה, אין אומץ.

אני ערבי שגאה להשתייך לחברה הערבית, וגאה עוד יותר להיות לצד אלה מתוכה שבחרו בהשכלה, בקידמה, ובערכי החירות והחמלה. עם זאת, תמיד הבעתי את אותה ביקורת כלפי החברה שלי: הבעיה היא בשורש הערכי שלה. עד שהזרם המרכזי בחברה הערבית לא יכיר בזכותן של נשים ונערות לאהוב, סוגיות כמו זכויות להט"ב יישארו בגדר "תמיכה בסוטים". חברה שרואה באהבה ובמין, על כל צורותיהם, פשע או סטייה שיש למגר, היא חברה שדינה להישאר בחושך, היכן שהמוות והכישלון והאלימות משגשגים.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי ובעל תואר בכלכלה ובקולנוע