מי מפחד מרפיח?

לראשונה זה שנים רבות יצאה ישראל למלחמה במטרה לנצח בה ולהכריע את האויב, ולא רק להכות בו בניסיון להרתיע אותו ולקנות שקט זמני עד לסיבוב הבא.

לראשונה גם מתקרבת ישראל להשגת מטרותיה במלואן: השמדת יכולותיו הצבאיות של חמאס ומיטוט שלטונו. עזה תוסיף להציב בפנינו אתגר של טרור בדמות חוליות מחבלים ומפגעים בודדים - הרי העזתים יונקים את השנאה לישראל מרגע לידתם - אבל חמאס, ככוח צבאי ושלטוני מאורגן, יחדל להתקיים.

דומה שהבעיה היא לא במצרים ובארה"ב, אלא דווקא אצלנו. יש לקוות שאף אחד בישראל לא נבהל מהשלכות הפעולה הצפויה ברפיח, שפירושה ניצחון והשגת מטרות המלחמה. הפעולה תחייב את ישראל להתמודד עם שאלת "היום שאחרי" ועם ההחלטות הקשות העולות ממנה, החלטות שאותן היא נמנעת מלקבל לפי שעה

בצפון הרצועה ובחאן יונס הוכרעו כוחותיו הלוחמים של חמאס ונפוצו לכל עבר, מותירים אחריהם ריק וכאוס, ובידי סינוואר נותרה רק העיר רפיח וסביבותיה - המעוז האחרון שלו ברצועה, שגם הוא כעת על הכוונת. עם ההשתלטות על מרחב רפיח ועל צידו העזתי של הגבול עם מצרים, הרצועה כולה תימצא למעשה תחת שליטה ביטחונית ישראלית - הגם שחמאס, כאידיאולוגיה של מלחמה ורצח וכחוליות טרור, ימשיך כנראה להתקיים וליהנות מתמיכתם של עזתים רבים.

כצפוי, רגע לפני שישראל עומדת להכריע את חמאס - ברחבי העולם, גם מקרב ידידינו, עולה קול זעקה בקריאה לעצור את התנופה הישראלית רגע לפני הניצחון ולהימנע מלפעול ברפיח, ובכך להעניק לחמאס גלגל הצלה.

אפשר היה לחסוך את דילמת רפיח, במיוחד למול המצרים והאמריקנים, אם צה"ל היה מתחיל את המבצע הצבאי שלו במתקפה על דרום הרצועה, משתלט על רפיח ועל הגבול - ובעצם על נתיב ההברחות ממצרים - ורק לאחר מכן עולה צפונה לשאר מעוזי חמאס בעזה. אבל כשיצאנו למלחמה, המנהיגות המדינית והצבאית בישראל כנראה הניחה כי לרשותנו חלון זמנים צר בטרם תיכפה עלינו הפסקת אש, ולכן ביקשה להכות בעוצמה בחמאס במעוזיו בעיר עזה. היא כנראה לא האמינה להכרזותיה שלה, שלפיהן הפעם הזו נלך עד הסוף.

אלא שישראל זכתה לשעת חסד, וידידותיה בעולם, ובראשן ארה"ב, מעניקות לה חופש פעולה מלא וחוסמות כל ניסיון לכפות עליה הפסקת אש בטרם עת. וכך הגיע גם תורה של רפיח.

הפעולה הקרבה של צה"ל למיטוט חמאס ברפיח מעוררת זעקות שבר. חלקן באות ממי ששוללים את עצם זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני אויביה, ושממילא מתנגדים לכל מהלך שלנו בעזה, גם אם מוגבל. אבל מה שחשוב זה החששות שמביעים בקהיר ובוושינגטון, חששות שאפשר להפיג בדו־שיח בונה עם מצרים ועם ארה"ב.

למצרים לא באמת אכפת מחמאס. נהפוך הוא - מהרגע שארגון הטרור השתלט על הרצועה, היא הפצירה בישראל לשווא לגלות כלפיו יד קשה. חמאס - וגם התנועה האחות שלו, האחים המוסלמים במצרים - הם איום עבור קהיר, ולכן אין להניח שזו תזיל דמעה אם נמוטט את שלטונו בעזה. אבל שלטונות מצרים לא רוצים פליטים פלשתינים על אדמתם, והם מבקשים לוודא שפעולה ישראלית ברפיח לא תוביל למנוסה בלתי נשלטת של העזתים לשטחם.

ממשל ביידן מבקש להיראות קשוב לסבלה של האוכלוסייה האזרחית ברצועה בעיני תומכיו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית בארה"ב, ולכן הוא מבקש לוודא שפעולה ישראלית לא תוביל להיקף נפגעים גדול, שיעורר ביקורת מבית ובתקשורת האמריקנית.

אלו סוגיות שאותן ניתן לפתור בקלות, כאמור. אבל דומה שהבעיה היא לא במצרים ובארה"ב, אלא דווקא אצלנו. יש לקוות שאף אחד בישראל לא נבהל מהשלכות הפעולה הצפויה ברפיח, שפירושה ניצחון והשגת מטרות המלחמה. הפעולה תחייב את ישראל להתמודד עם שאלת "היום שאחרי" ועם ההחלטות הקשות העולות ממנה, החלטות שאותן היא נמנעת מלקבל לפי שעה.

אין מה לפחד מפעולה ברפיח, ובדאגות של וושינגטון ושל קהיר אפשר לטפל. העיקר - לא לעצור חמש דקות לפני השעה 12:00.