על החיים ועל הקיבוץ

בשנות ה־50 קרא בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לחניכי תנועות הנוער: "נוער הזהב, רד לנגב". ונוער הזהב, שהוריי היו חלק ממנו, ירד לנגב והקים קיבוץ, כראוי לילדים טובים שעושים מה שאומרים להם. אמצע שום מקום, צמוד לגבול, הפך את השממה לנווה מדבר פורח. לא היה קל.

אבל נוער הזהב לא מוותר בקלות. במשך השנים הוא הגשים את שם הקיבוץ שהקים: בשם הניר, הוא יצר את אסם התבואה של המדינה כשהוא מעבד את השדות עד הקילומטר האחרון על הגדר. בשם העוז, הוא חסם את הפדאיון, עבר את ששת הימים ויום כיפור, ואז ספג 20 שנות קסאמים עבור כל מדינת ישראל. השדות שכה אהב נשרפו שוב ושוב, בהתחלה באמצעות בקבוקי תבערה ואחר כך בעפיפונים ובבלונים, אבל הוא לא ויתר והתחיל בכל פעם מחדש.

לנוער הזהב נולדו ילדים, אנחנו. אותנו כינו ילדי שמנת שנולדו עם כפית זהב בפה. וכשילדי השמנת רצו בלילה את אמא, אמרו להם שהיא ישנה, כי היא צריכה לקום בבוקר לעבוד - הרי מישהו צריך לדאוג שלמדינה יהיה מה לאכול. מגיל 6 ילדי השמנת ניקו בעצמם את הבתים שגרו בהם, את הכיתות שלמדו בהן ואת חצר הבית, ואף טיפלו בפינת החי בעצמם. כשהגיעו לכיתה ז', ילדי השמנת חזרו מבית הספר ישר לעבודה בענפי הקיבוץ; בכיתות י"א וי"ב האריכו לילדי השמנת את ימי הלימודים כדי לפנות יום שלם לעבודה. השמנת עבדו גם בכל החופשות, ובין לבין היו שותפים לגיוסים העונתיים.

אל ילדי השמנת הצטרף במשך הזמן נוער הזהב, אוסף ילדים שלא יכלו להמשיך לגור עם הוריהם, וילדי השמנת פתחו בפניהם את בתיהם וקיבלו אותם כאחים. את כפית הזהב הם חיפשו כל הזמן: כשישבו יחד כל ילדי הקיבוץ בבטונדה מול הטלוויזיה היחידה בקיבוץ, כשבתחילת העונה הוזמנו למדידת בגדים שכבר עברו כמה גלגולים. חיפשו כשאמרו להם שעכשיו קשה אז אין יותר שקדי מרק, קטשופ ומיץ פטל. חיפשו כשאותה טלוויזיה נשברה באשמת אחד מבני הקבוצה, וכדי שיהיה כסף לקנות חדשה בוטל הטיול השנתי.

מגיל 6 ילדי השמנת ניקו בעצמם את הבתים שגרו בהם, את הכיתות שלמדו בהן ואת חצר הבית, ואף טיפלו בפינת החי בעצמם. כשהגיעו לכיתה ז', ילדי השמנת חזרו מבית הספר ישר לעבודה בענפי הקיבוץ; בכיתות י"א וי"ב האריכו לילדי השמנת את ימי הלימודים כדי לפנות יום שלם לעבודה

ורק בדבר אחד ילדי השמנת ונוער הזהב האמינו: שהם עושים זאת עבור המדינה, שנמצאת שם עבורם ושתשמור עליהם כשיצטרכו. לאט־לאט הופיעו הסדקים. האמירות על הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה, ואחר כך על הקיבוצניקים האשכנזים המתנשאים וחסימת שערי קיבוצים לפני שנה, עד כדי כך השנאה הפכה גדולה (לניר עוז כמובן לא הגיעו, למי יש כוח לנסוע כל כך רחוק?).

ב־7 באוקטובר המדינה לא הגיעה לשמור על נוער הזהב ועל ילדי השמנת. אלה שנשארו בקיבוץ יצאו להגן עליהם בעצמם. אלה שכבר לא גרו בקיבוץ, התייצבו ב־8 באוקטובר לקלוט את נוער הזהב השבור ולעזור לו להתחיל מחדש. יותר מדי אנשים מנוער הזהב ומילדי השמנת עדין מוחזקים בעזה, ואנחנו מחכים שיחזרו. אם לא יחזרו, לא יהיה לעולם נוער זהב שיתייצב לקריאתה של המדינה.